כשהייתי ממש קטן, הרבה לפני כל הקטע הזה של גיל ההתבגרות
והשערות על הביצים, הייתי גר בשכונה, והייתי יורד כל יום למטה
וניפגש מתחת לבית עם שני ילדים שהיו פעם חברים שלי, ואז היינו
הולכים ביחד לקיוסק של שאול, שזה הדבר הכמעט יחידי שעדיין קיים
בשכונה מהתקופה שפעם גרתי בה. וככה, כשלפעמים אני עובר בשכונה
ההיא אני תמיד רואה את הקיוסק של שאול ונזכר בכל הדברים שעשינו
כשהייתי ממש קטן ובכל הסוכריות קרמל שפילחנו. שאול, שגם ניהל
את הקיוסק וגם היה המוכר היחיד בו, היה גבר תימני ורזה עם מעט
זיפי זקן וקרחת, ובגלל שגם היום הוא נשאר אותו הדבר הוא נורא
מזכיר לי את סבא שלי שכבר נפטר כשהייתי ממש קטן. בפעם הראשונה
שבאנו לקיוסק, שני הילדים שפעם היו חברים שלי ואני, שאול בירך
אותנו לשלום בנימוס והציע לנו "להסתכל מסביב", שזה משהו שתמיד
מוכרים מציעים לך לעשות בלי להבין שבאת בשביל לראות את הדברים
בחנות ולא את מה שמסביב. אבל בכל-זאת הסכמנו להסתכל קצת מסביב,
ואחרי שראינו שיש ליד הקיוסק של שאול ספרייה, גן-ילדים, פארק
ציבורי ובית-ספר יסודי, חזרנו אל שאול לקיוסק וביקשנו סוכריות
קרמל, כי זה מה שילדים קטנים אוהבים. שאול היה איש מאוד נחמד
והחליט לתת לנו סוכריות במתנה, אחת לכל ילד, וביקש שנבוא שוב.
אני לא אשקר לכם, כל הקטע הזה ששאול היה בנאדם נחמד יושב לי עד
היום על המצפון, לחשוב איך פילחנו ממנו כל-כך הרבה סוכריות
כשהוא היה נורא נחמד אלינו ואולי אפילו חשב שאנחנו קצת כמו
הילדים שלו, כי אף פעם לא היו לו ילדים. בזמן שאכלנו את
הסוכריות קרמל שלנו בדרך חזרה הביתה חשבנו איך גם מחר נוכל
ללכת לקיוסק של שאול ולאכול סוכריות קרמל, ואז נזכרנו שאין לנו
בכלל כסף בשביל הסוכריות. ואז אחד משני החברים שלי, שהיום הוא
בכלל גר בניו-זילנד, הביא אותה ברעיון גדול - הוא היה ממש חכם.


- "אפשר לפלח לו ת'סוכריות, ככה לא נצטרך לשלם עליהן!"
זה היה באמת רעיון גדול, אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל תחשבו
על זה שהיינו ממש קטנים.
- "לפלח? מה זה לפלח?" שאלתי בתום לב, בגלל שבאמת הייתי תמים.
- "לפלח זה כמעט אותו הדבר כמו לגנוב, רק שאם אתה ילד אז אתה
פלחן ואם אתה מבוגר אז אתה כבר גנב."
הוא באמת היה חכם, החבר הזה מניו-זילנד.

וככה החלטנו שבפעם הבאה שנבוא לקיוסק של שאול נפלח לו
ת'סוכריות קרמל בלי שהוא ישים לב. כשאני אומר החלטנו אני
מתכוון רק אלי ואל הזה מניו-זילנד, כי השלישי בחבורה שלנו,
שהיום הוא בכלל עוד מעט מתגייס לקורס טייס, לא היה מוכן לפלח
שום דבר כי הוא היה בטוח שגם על לפלח סוכריות קרמל אפשר להיכנס
לכלא, אז הוא החליט לעוף משם, כי כל פעם כשלא היה לו טוב במקום
מסויים הוא עף משם, ומאז נשארנו רק החבר הזה מניו-זילנד ואני.
עשינו תוכנית פעולה, החבר הזה מניו-זילנד ואני, ממש כמו בסרטי
האקשן האלה שרואים בטלוויזיה. לפי התוכנית אני הייתי אמור
להיות גורם ההסחה, שזה בעצם אומר שהייתי צריך לדבר עם שאול כדי
שהוא לא ישים לב שבאותו הזמן ניו-זילנד מפלח מאחורי הגב שלו
סוכריות קרמל לתוך הכיס. וככה עבר יום ועוד יום, ואנחנו המשכנו
כל הזמן לבוא לקיוסק של שאול, אני המשכתי לדבר איתו וניו-זילנד
המשיך לפלח לו סוכריות קרמל מאחורי הגב. כשהייתי מדבר עם שאול,
ככה כדי להסיח את דעתו, הוא היה מספר לי על יהדות תימן, על
מעמד האישה בתקופות קדומות ועל העלייה של המשפחה שלו לארץ
ישראל, וככה בלי ששמתי לב התחלתי להתעניין בסיפורים של שאול,
ועם הזמן באתי הרבה יותר בשביל הסיפורים מאשר בשביל הסוכריות.
בסופו של דבר הסוכריות הפסיקו לעניין אותי ומאז ניו-זילנד אכל
אותן לבד, ואני חשבתי לעצמי שזה לא פייר שרק אני שומע את
הסיפורים האלה וכדאי שעוד ילדים ישמעו, אז הפצתי בכיתה שלי
ששאול מהקיוסק מספר סיפורים מעניינים על כל מיני דברים כמו איך
ייצרו את הפאואר-ריינג'רס, ולא עבר הרבה זמן עד שהיינו כמעט
איזה 30 ילד שכל יום יושבים ומקשיבים לסיפורים של שאול על
תרבות ומורשת. רק היה לי קצת חבל על ניו-זילנד, שאפילו שהוא
נורא חכם הוא בכלל חשב רק על לפלח סוכריות קרמל ולא עניינו
אותו בגרוש הסיפורים האלה של שאול, והיה לי קצת חבל גם על ההוא
שעכשיו מתגייס לקורס טייס, כי מאז שחשבנו לפלח סוכריות והוא
החליט לעוף לו - לא ראיתי אותו יותר אף פעם, ובאמת חבל לי שהוא
הפסיד את הסיפורים היפים האלה, אבל הכי היה חבל לי על שאול.

אני חושב ששאול בסך-הכל ידע שהכל התחיל מזה שרצינו לפלח לו
סוכריות קרמל, כי אי-אפשר היה שלא להבחין בהבדל בין כמות
הסוכריות שהיו בקופסא כשהוא התחיל לספר סיפור לבין הכמות
שנשארה כשהוא סיים לספר. אני גם חושב שלא היה אכפת לו כל-כך,
כי לשאול לא היו ילדים בכלל ואני חושב שבגלל זה הוא קצת חשב
שאנחנו כמו הילדים שלו, ובאמת שהוא היה מוכן להקריב את
הסוכריות קרמל שלו בשביל שנאהב את הסיפורים שלו, ואותי באמת לא
עניינו כבר הסוכריות ובאמת שאלתי את עצמי למה שאול לא אומר
לניו-זילנד כלום, וחשבתי שיכול להיות שזה בגלל שהוא מרגיש
שכולנו קצת כמו הילדים שלו, כולנו חוץ מניו-זילנד. ואז פעם אחת
שאול היה באמצע סיפור ובדיוק בא לו אפצ'י עצבני, מהאפצ'ים האלה
שממלאים לך את כל הידיים בסמרק ושגורמים לך להישאר במן פוזה
מוזרה של מתפלל עם הידיים על הפנים כדי שהסמרק לא ייפול עד
שתמצא נייר לנגב. והאפצ'י הזה באמת מילא את הידיים של שאול
בסמרק ושאול מיהר להסתובב ולקחת נייר בשביל לנגב, כל-כך מיהר
להסתובב שניו-זילנד בכלל לא הספיק לקלוט את כל מה שקרה ונתפס
בדיוק בזמן שהוא מכניס שתי סוכריות קרמל לתוך הכיס. ושאול לא
היה מופתע, לדעתי בגלל שהוא פשוט ידע כל הזמן, אבל הוא גם לא
צעק או עשה מבטים כאלה של "נו-נו-נו!", הוא פשוט ביקש מכולנו
לעזוב יפה ובנימוס, ואפילו לא ביקש מניו-זילנד להחזיר את
הסוכריות שהוא פילח. מאז אף ילד לא הגיע יותר לקיוסק של שאול
בשביל לשמוע סיפורים על יהדות תימן או על מבצע עזרא ונחמיה,
שזה בכלל משהו של העיראקים, ופחות משנה אחרי אני כבר עברתי
לגור בשכונה שאני גר בה עכשיו, ומאז ביקרתי בקיוסק של שאול כמה
פעמים, אבל כבר הייתי כל-כך גדול ושונה שהוא אפילו לא זיהה
אותי, או שהוא כן זיהה ופשוט לא היה לו מה להגיד, ות'אמת שגם
לי לא היה מה להגיד לו. לא הרבה זמן אחרי שעברתי שכונה גם
ניו-זילנד והמשפחה שלו עברו לגור בניו-זילנד, שם ניו-זילנד כבר
הפסיק לפלח סוכריות קרמל, אבל התחיל להתעסק בכל מיני דברים של
מחשבים, ולפני כמה שנים הוא סיפר לבן-דוד שלו שגר פה בארץ איך
אפשר לפרוץ למחשבים של משרדי הפנטגון, שזה כמו משרד הביטחון
שלנו רק שהוא שייך לאמריקנים, והבן-דוד הזה שלו כנראה לא היה
חכם כמוהו כי הוא החליט לבדוק אם באמת אפשר לפרוץ למחשבים שם,
ומאז כולם מכנים אותו האנלייזר וגם לקחו אותו בצבא ליחידת
מחשבים סודית, ואפילו להדליק את המחשב הוא בקושי יודע, ואם לא
העזרה הרצופה שניו-זילנד נותן לו עד היום אני לא יודע מה היו
עושים לו אם היו מגלים שהוא בכלל מתחזה, מה שבטוח זה שהרבה
פחות מסוכן לפלח סוכריות קרמל. וההוא שמתגייס לקורס טייס, לא
ראיתי אותו יותר מאז שהוא החליט לעוף לו, ורק שמעתי אז שמועות
שהוא מתאמן בג'ודו ובכדורגל וכל מיני דברים כאלה, ושמעתי שהוא
גם עושה כל יום 2 קילומטר ריצה ו-20 שכיבות שמיכה, אבל בגלל
שהוא מעופף אז הוא עושה את השכיבות שמיכה עם הרגליים באוויר.

והיום לאנלייזר הזה מסודר כבר העתיד, ואני חושב גם שאם תלכו
לאיזה בסיס של חיל-האוויר ותשאלו את המפקדים שם אם הם זוכרים
את ההוא מגיבוש 155 שעושה שכיבות שמיכה עם הרגליים באוויר אז
הם בטוח יוכלו להגיד שהם זוכרים. ואני?
אני סתם שונא קרמל.