[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








דוד ש. ודוד ק. התמקמו מסביב לשולחן הקטן אצל רבקה והורידו
כוסית אחרי כוסית. הם ישבו אחד מול השני, לא החליפו מילה,
נשענים על הקיר המצופה שיש. מגובה הראשים שלהם, החליפה את השיש
מראה לכל אורכה של המסעדה. בזמנו, הבן הבכור של רבקה טען שזה
הסטייל וחשוב יותר, המראה נותנת תחושה של מקום גדול יותר לחלל
הקטן והיא, שכל כוחה בקובה ובמתכונים שעוברים במשפחה שלה מאם
לבת, הסכימה בחגיגיות.

בדרך כלל בהפסקת הצהריים, החבר'ה מהתעשיה האווירית היו מגיעים
והמקום היה מפוצץ. לוותיקים היו שומרים את חמשת השולחנות לאורך
הקיר עם המראה והשאר היו כבר מסתדרים. רבקה מכירה את העדפות של
כל אחד ואחד מהם. שבע שנים הם אוכלים אצלה. יש כמה שלוקחים
אוכל הביתה, כשלאישה אין זמן או חשק לבשל. לפעמים מישהו היה
קולט את המבט שלה במראה ומקרב את קצות האצבעות לשפתיים לאות
הנאה מהמאכל אותו הוא אוכל. זו חבורה רעשנית והם היו מגיעים
לכאן למרות שיש להם חדר אוכל במפעל. תמיד בראש שלהם מטוסים
ואצלה הם יכלו לדבר בלי שכולם יכנסו להם לתוך הצלחת. היא לא
מבינה כלום במה שהם מדברים עליו בכל כך הרבה להט אבל כנראה
שהאוכל שהיא וסימה מבשלות, מביא להם רעיונות.

לפני שנה, דוד ש. נכנס למסעדה, אחז בכתפיה, נישק נשיקה מצלצלת
על כל אחת מלחייה ובעיניים נוצצות קרב את ראשו לשלה: "רבקה,"
הוא אמר, "היום, השלושים ואחד בדצמבר שמונים ושש ואני מכריז על
תחילתה של מסורת. כל שנה בתאריך הזה נבוא לכאן למסיבה גדולה,"
ואז הוא התחיל לרקוד איתה. היא לא הבינה מה העניין, אבל דוד
נראה מאושר. בערב בבית, כשהיא ישבה עם הרגליים למעלה, כשיעקוב
עיסה לה את כפות הרגליים הכואבות מול 'מבט', הם שמעו שאב
הטיפוס הראשון של מטוס הקרב הישראלי המריא ועמד יפה בטיסת
המבחן הראשונה שלו. ליעקוב היא אמרה שהיא חושבת שהחבר'ה
הצעירים שמגיעים אליה למסעדה עובדים על המטוס הזה. יעקוב הסתכל
עליה בהערכה "שיהיו בריאים ושיבואו לאכול יום יום" הוא אמר
ונשק לידיה.

היום לא היה כל זכר לאותה שובבות. הדוידים ישבו בשקט. אחרי שעה
הגיעו עוד כמה מהקבועים. הם משכו כיסאות, הצטרפו לשולחן
והזמינו משקאות נוספים. היו שם עראק, וויסקי וקוניאק ולא הייתה
אפילו לא טיפה אחת של שימחה. כשרבקה הציעה להם לאכול משהו, הם
אמרו שאין להם תיאבון. היא ניסתה לפתות אותם בכל מיני סוגים של
קוסקוס. אחרי כל כך הרבה שנים כולם כאן ידעו את ההבדל בין שקשו
לעשוב, שקשו שפא, שקשו בדווי, קוסקוס חלבי ושקשו בל פול, אבל
אף אחד מהפיתויים שהיא הציעה להם לא תפס אותם. בנסיון אחרון
היא הציעה אל חריירה. אולי זה יחמם להם קצת את הלב, אבל הם
המשיכו לסרב. כשהתחילה להסתובב כדי להתרחק מהשולחן שלהם, דוד
ש., הנשמה, הרים את העיניים האדומות שלו שבלטו בפנים החיוורים
ואמר בקול הטוב שלו "רבקה, היום ההלוויה של הלביא. הכל נגמר"
ורוקן עוד כוסית. אחר כך הוא המשיך לדבר בלי להסתכל לעיניים של
אף אחד. "מסכן עייזר. קרקעו לו הבני זונות את החלום."
"עזוב את עייזר," אמר ליאור, "את המדינה המניאקים קרקעו."
ואחרי כמה שניות דוד ש. המשיך במבט מרוחק, כאילו ליאור לא אמר
דבר, "איזה קו מתאר יפה, איזה כושר תימרון, מערכת אווייוניקה
שאין כמוה. מטוס חלום."
ודוד ק. השלים כרגיל את דבריו: "והקiקפיט, חלום של כל טייס.
ענק עם מוטת כנפים של כלום" ותוך גיחוך נעצב של הערכה הוא
המשיך, "המממ, שמונה מטר שבעים ושמונה של אלגנטיות. בייבי
שקורע את השמים במאך שמונים וחמש. איך, איך יקברו דבר כזה?"

השאלה שלו נותרה תלויה באוויר ולאיש מהנוכחים לא הייתה תשובה.
אף אחד מהם לא הבין. הדוידים היו שבורים אבל החבר'ה הצעירים
היו מפוצצים מכעס וההספד של הדוידים רק הוסיף להם שמן על
המדורה. הם, את המילה האחרונה עדיין לא אמרו.
ליאור נעמד בתנופה, גורם לכיסא להגרר לאחור ולחרוק על הריצפה,
"למה אנחנו עכשיו כאן? שמיר, פרס ורבין נואמים עכשיו ומבלבלים
בביצים לכולם. נראה אותם מסתכלים לי בעיניים כשהם משתמשים
במילים המצוחצחות שלהם!"
הדוידים הרימו אליו מבט עייף. "עזוב. בחייך."
"למה לעזוב? כולם השמיעו את הצעקות שלהם, מאיתנו ציפו ללכת
בשקט." הוא רוקן כוסית נוספת תוך הטלת הראש לאחור וחזר לנעוץ
מבט מפוכח בדוד ק., "בואינג מכרכרים סביבך. אותי הם לא מכירים.
אני לא הולך בשקט לשום מקום." הניח בנקישה את הכוסית על השולחן
כאות לסיום דבריו ופסע בכעס לכיוון הפתח. האחרים יצאו אחריו
כדי לעזור לו או לעצור בעדו, זה לא היה ברור. הדוידים לעומת
זאת, נשארו עוד קצת להנות מהשקט. אחרי כמה דקות הם בכל זאת
קראו לרבקה, אמרו לה שמחר יבואו לסדר את החשבון, שהם צריכים
ללכת.

המסעדה התרוקנה. גם בשעה שלאחר מכן לא הייתה תנועה ועם הצער
לגורלם של החבר'ה האלה התגנבה לליבה שוב הדאגה לגורל המסעדה
שלה. יעקוב לא עובד והפרנסה כולה עליה. רבקה גרשה את  המחשבות
הרעות שבזמן האחרון משתלטות לה על הראש, אמרה לסימה במטבח,
שאין מה להשאר ושכדאי לסגור.

בערב בבית, יעקוב הגיש לה לימונדה קרה, כיוון מולה את המאוורר,
הניח את הרגליים הנפוחות שלה על הברכיים שלו והתחיל לעסות
אותן. ב'מבט', חיים יבין עם הקול החמור והמנופח שלו דיווח
שקבוצה של מהנדסים נכנסו אחר הצהריים לפגישת הסיכום בתע"ש
בנושא ביטול פרויקט הלביא. אחדים מחברי הקבוצה, מהמהנדסים
הבכירים של הפרויקט, התפרעו ונראה שהם היו שתויים. הם איימו על
הממשלה, כינו את חבריה בכינויי גנאי וטענו שזו טעות חמורה
להכנע ללחצים ולא לדאוג לאינטרסים של ישראל. כמה קראו לעבר
השרים שנכחו במקום "חבורת פוליטיקאים עלובים." המצלמה תפסה
בזוית רחבה את הקהל הגדול שהיה שם בחדר, והעבירה את תנועת הראש
של ההסכמה הכללית עם דבריו של המורד הראשי שהשתולל שם והכניס
גם אגרוף למישהו שניסה לרסן אותו. התמונה התמקדה על אחד
העובדים שקולו החרוך התנשא לרגע בשיר מעל לכעס באוויר: "מי
יתנני עוף, צפור כנף קטנה, בנדודי אינסוף נפשי מה מתענה" ועברה
לתמונת תקריב על פנים רזים ועצובים של עובד אחר.
"תראה יעקוב," רבקה עצרה את תנועת ידו של בעלה, "זה דויד ש.
אני מכירה אותו."
קולות המהומה התעמעמו וחיים יבין חזר לקריין: "פרוייקט הלביא
נקבר היום לאחר כשבע וחצי שנים של פיתוח מואץ. כחמשת אלפים
עובדים יפוטרו כתוצאה מביטול הפרויקט. הלביא, מטוס-תקיפה
רב-תכליתי, אמור היה להיות מטוס-הדגל של מדינת ישראל ואחד
המטוסים המתקדמים ביותר בעולם בתחילת שנות ה-2000. ההחלטה
התקבלה לאחר שהתברר שישראל לא תוכל לממן את יצורו לבדה.
האמריקנים, סירבו בתוקף להסב אליו את כספי הסיוע, במיוחד לאור
העובדה שהוא מתחרה ביצרני המטוסים שלהם. מלבד זאת הפרויקט גרם
להתמרמרות רבה בקרב מפקדי כוחות היבשה בצה"ל שחששו שהפרויקט
ישאב את רוב תקציבי צה"ל בשנים הקרובות על חשבון התקציבים
שיועדו להם."

"רבקה, עזבי אותך מהחדשות. איזה אווירונים ומה עמאיאת, אף פעם
לא נדע מה הלך שם. בואי לישון."





מידע על פרויקט הלביא נלקח מתוך הערך 'פרויקט הלביא' ויקיפדיה
ומתוך אתר חיל האויר.
נכתב לסדנה ה-57
תודות לשרה רשף







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי צריך חיים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/8/05 6:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעלה הלעי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה