[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שושי זאב
/
עין תחת עין

האיש עם הקרחת והמשקפים ציווה על כל יושבי האולם לקום והכריז
על כניסת השופטים. המדינה נגד אורן אכזיב. האשמה: אונס.
הם היו שלושה שופטים ונכנסו זה אחרי זה בפרצוף שהעיד שכל אחד
מהם בלע חצי לימון לפחות לפני שנכנס לאולם.
תראי אותם, אבא לחש באוזני, סנובים כאלו, מתנהגים כאילו הם
שופטים בבית הדין של מעלה - לא פחות ולא יותר.

הכניסה של השופטים שוב גרמה לאמא להרגיש לא טוב. הרופא אמר שלא
כדאי שהיא תשב במשפט, עם הלחץ דם שלה והכל. אבא חזר וביקש
ממנה, אפילו התחנן, שתשאר בבית, או שלפחות תחכה מחוץ לאולם.
אבל היא התעקשה כמו שרק פולניה יודעת להתעקש כי היא אמרה שהיא
רוצה להסתכל לבחור שאנס אותי בעיניים. זה היה נראה לי ממש
טיפשי כי חשבתי שממילא מהמרחק הזה היא בכלל לא תצליח לראות את
העיניים שלו, עם הקוצר ראייה הזה שלה.

בתוך כל הבלאגן עם אבא שהחזיק את אמא, מבקש שוב שתחכה לנו
בחוץ, חשבתי על שם התיק: המדינה נגד אורן אכזיב. כאילו לא
מספיק שאני נגדו והחברים שלנו נגדו ובית הספר נגדו, עכשיו גם
המדינה נגדו. המדינה, על כל מוסדותיה ואזרחיה. אני נגדו, ואמא
גם והרופא שלה. פתאום נזכרתי בפקידה הנחמדה מקופת חולים,
שמדברת עם אמא בפולנית. תהיתי אם היא יודעת שאפילו היא נגד
אורן אכזיב, למרות שהיא לא מכירה אותו בכלל, כי הוא בקופת
חולים אחרת.

אבא שוב ניסה לשכנע את אמא לצאת, והיא לא הסכימה. אורן ישב
מקדימה, בצד שמאל של השולחן, ליד העורך דין שלו. גם אם אמא
הייתה רואה טוב, מה שהיא לא, היא לא הייתה מצליחה להסתכל לו
בעיניים, כי הן היו מופנות לשופטים. אבא של אורן ישב מאחוריו
ונראה מאוד מודאג. אני מניחה שזה טוב בשבילי.




באותו יום הלכנו ביחד הביתה, אני ואורן. זה לא היה משהו יוצא
דופן, היינו עושים את זה הרבה, כי הוא גר ממש לידי. הוא שם את
היד שלו על הכתף שלי, כמו שחבר עושה לחברה שלו. זה הפחיד אותי
קצת, אבל זה היה גם נעים. תהיתי ביני לבין עצמי אם אני החברה
שלו עכשיו, אבל לא היה לי אומץ לשאול. אורן נעצר - ושם את שתי
הידיים שלו על המותניים שלי. הוא אמר שהוא אוהב אותי. הרגשתי
פרפרים בבטן. הסתכלתי לו בעיניים - והן חייכו, יחד עם הפה שלו.
הרגשתי נורא נחמד וכשאורן הציע שנלך לחורשה לדבר קצת, הסכמתי.





קראו לי לדוכן העדים. התובע אמר לי לספר את מה שקרה באותו יום,
וסיפרתי. אמא בכתה ואבא הוציא אותה מהאולם סופסוף. זה לא
לעצבים שלה, המשפט הזה, עם הלחץ דם שלה והכל. בדרך לדוכן וגם
כשירדתי ממנו, ניסיתי להסתכל לאורן בעיניים, אם לא בשבילי,
לפחות בשביל אמא, כדי שכל ההתרגשות הזו שלא בריאה לה לא תהיה
לחינם. אבל אורן הסתכל רק הצידה, אולי בכוונה ואולי לא, ואני
חזרתי לשבת על הספסל, מוחה את הדמעות מעיניי, שהתעקשו ליזול,
אפילו שלא הרשיתי להן.

האיש עם הקרחת והמשקפיים הכריז על הפסקה. לקחתי את התיק שלי
ויצאתי לחפש את אמא ואבא. הם מצאו אותי, לפני שמצאתי אני אותם
והלכנו לאכול במזנון של בית המשפט למטה. אבא רצה להזמין לאמא
מונית הביתה והיא התנגדה בתוקף, כי היא עוד לא הסתכלה לאורן
בעיניים. רציתי לומר לה שהעיניים שלו זה לא כזה אטרקציה, אבל
לא אמרתי כלום.
מישהו ירד להודיע לנו שרוצים להקריא את גזר הדין. כל כך מהר?
אבא שאל. כשעלינו במעלית בחזרה למעלה, ניסיתי להבין אם זה טוב
או רע. אבא, מצידו, ניסה שוב לשכנע את אמא לחכות מחוץ לאולם,
וכמובן שהיא המשיכה להתעקש. בחיי שרק פולניות עקשניות כאלה.
פולניות, ודמעות אולי. גם הן לא ממש מקשיבות לך.




הוא היה מאוד אלים, שם בחורשה, באותו יום. אני זוכרת שביקשתי
שיעזוב אותי, ביקשתי הרבה פעמים. הוא לא הפסיק למרות שכאב לי.
העיניים שלו כבר לא חייכו, הן כבר לא היו שלו - הייתה בהן מעין
אש. לא אש טובה כזאת, של ל"ג בעומר, שמחממת אותך ואתה יכול
לצלות עליה מרשמלו. זו הייתה מעין אש רעה כזו, שיוצאת משליטה,
מתפשטת וטורפת כל דבר בדרכה. היה לו רוע בעיניים, וזה כאב לי
בלב לראות את זה, כמעט כמו שכאב לי בין הרגליים.




שוב ציוו עלינו לעמוד ושוב השופטים נכנסו כאילו הם שופטים בבית
דין של מעלה, כמו שאבא אמר. בעצם, מי יכול להאשים אותם? הצדק
בידיהם, החופש של אורן בידיהם, החיים שלי בידיהם וגם לחץ הדם
של אמא שלי. אם אני הייתי במקומם, גם אני הייתי מסתובבת עם
הרגשת חשיבות כזו.

התיישבנו, ועכשיו רק אורן והעורך דין שלו היו צריכים לעמוד,
להקראת גזר הדין. אמא שוב התרגשה, ואבא כבר לא הקשיב לה והוציא
אותה מהאולם. כמובן שזה עשה קצת בלאגן, כמו שניתן בוודאי לתאר.
בהבזק של שניה, ראיתי את הפנים של אורן. מבטינו נפגשו. בעיניו
לא היה חיוך כלל וכלל, וגם לא רוע. היה בהן רק פחד, פחד ממש
גדול, כזה שניתן למצוא רק אצל אדם שכל המדינה נגדו, ורוצה
להכניס אותו לכלא להרבה מאוד זמן.

וריחמתי עליו, קצת, למרות שאני לא אמורה לרחם עליו.




אחרי הקראת גזר הדין יצאתי מהאולם לחפש את אמא ואבא ולא מצאתי
אותם. פחדתי אולי שאמא הרגישה כל כך לא טוב שהיו צריכים לפנות
אותה באמבולנס. טיפשה שכזו - הולכת לשבת במשפט, שהוא כל כך
טעון רגשית, עם הלחץ דם שלה והכל. בניגוד לעצת הרופא שלה,
ובניגוד לתחנונים של בעלה.  

רק פולניה, אני אומרת לכם, רק פולניה מסוגלת להתעקש ככה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן קצר
משעמם פחות







האמת בסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/1/05 20:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שושי זאב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה