אני לא זוכרת במדויק מה קרה באותו הערב. אני רק יודעת שמה שקרה
לא היה בהסכמה שלי. אולי לא הייתה התנגדות מצידי אבל זה היה
ניצול של המצב שלי.
זה התחיל בזה ששתיתי יותר מידי. האמת שהתרגלתי לשתות כל לילה,
ואף פעם לא הגעתי למצב כזה של חוסר שליטה. לא יודעת למה באותו
לילה זה השפיע עלי ככה, אולי שתיתי מהרבה אנשים אחרים ואני לא
זוכרת.
באתי למסיבה עם מתי. הוא היה ממש נחמד אלי וקנה לי לשתות.
רקדנו בהתחלה במוסיקה השחורה.
ראיתי שם את נדב, מישהו שהיה לי סטוץ איתו שלושה ימים לפני זה,
ומאז לא יצא לנו ממש לדבר, חוץ מאז שהזמין אותי אליו לחדר ולא
באתי. אמרתי לו שלום והוא חייך אליי וחזר לדבר עם חברים שלו.
הוא חשב שאני בדיסטנס איתו, למרות שבאמת רציתי שיבוא לרקוד
איתי.
אחרי כמה זמן עברתי, כמו תמיד, לטראנסים, וחפרתי כמו מטורפת.
זה הריקוד שאני הכי אוהבת, הכי משחרר, הכי חופשי. מתי בא איתי
ופשוט הסתכל עלי מהצד וחייך.
גיל ניסה להתחיל איתי כבר כמה פעמים לפני זה, דיבר איתי
במסיבה, כל הזמן לקח אותי הצידה לדבר, ואני בכלל רציתי להמשיך
לרקוד. הוא אמר לי שממש כיף לדבר איתי. כמה פעמים במהלך המסיבה
הוא לקח לי את היד ואמר לי "בואי, הולכים". חוצפן. באמת נראה
לו שאני אלך עם ערס כמוהו? לא הלכתי איתו, נשארתי לרקוד.
באותו הערב, הייתי שפוכה ברמות שלא הכרתי. הייתי ממש גמורה.
אני לא זוכרת את זה, אבל סיפרו לי שנשכבתי על הרצפה באיזה שהוא
שלב ובאו להרים אותי משם.
גיל בא אלי פתאום משום מקום, כשישבתי לבד במדרגות. מהזווית של
העין ראיתי כמה חברים ברזילאים שלו עושים שורות של קוק מאחורי
הבר. הוא הביא לי את האצבע שלו, שהייתה מכוסה באבקה לבנה.
"תלקקי."
"מה זה?"
"נו, תלקקי."
טוב, אבל מה זה?"
"זה קוק, זה קוק, קחי."
ליקקתי. ישר הרגשתי שזה לא קוק, לא נרדמו לי החניכיים והיה לזה
טעם מר, של mdma, אבל במצב שהייתי בו לא התייחסתי לזה. הייתי
גמורה מידי לחשוב על זה בכלל.
יותר מאוחר הוא אמר לי שזה באמת היה mdma, הבן זונה חשב שככה
אולי אני אתאהב בו. אידיוט.
גיל אמר למתי שהוא לוקח אותי לחדר שלי. הוא אמר לו "אל תדאג,
היא בידיים טובות".
לי הוא אמר שהולכים לדקסטר לעשות קוק. שמעתי על דקסטר וידעתי
שהוא חבר של גיל, אבל אף פעם לא פגשתי אותו.
אני בקושי זוכרת את הדרך שעשינו לשם על האופנוע, אין לי מושג
איפה הבית של דקסטר.
הגענו אליו ונשכבתי על הכריות במרפסת. הייתי שיכורה מאד, אמרתי
שטויות.
"דקסטר... מה, ככה קוראים לך בתעודת זהות?"
שמעתי אותם צוחקים.
"לא, באמת, מה השם שלך? טוב לא חשוב. אני לא יכולה לקחת לך
קוק."
"למה לא?"
"אין לי כסף להביא לך."
שוב צוחקים.
המשכתי לשכב על הגב ופתאום, בלי שהייתי מוכנה לזה בכלל, דקסטר
עלה עלי והתחיל לנשק אותי. נלחצתי.
"מה אתה עושה?" ניסיתי להדוף אותו ממני.
אתה נשוי עם ילד!" הוא הפסיק. הכל כל כך מעורפל אצלי בזיכרון,
הייתי מייחסת הרבה יותר חשיבות למה שהוא עשה אם הייתי במצב
רגיל, אבל נשארתי אדישה.
הם התחילו לעשות שורות ואני הרגשתי ממש לא טוב. לא הצלחתי
אפילו לשבת לעשות שורה.
במצב אחר הייתי מנצלת את ההזדמנות לעשות קוק בחינם, אבל לא
הייתי מסוגלת.
הם גילגלו לי סיגריה עם קוק ונתנו לי לעשן. את זה אני לא
זוכרת, אני רק זוכרת שפתאום הרגשתי ממש ממש רע. איכשהו הגעתי
לשירותים והתחלתי להקיא. הקאתי המון. דקסטר פתאום בא ואמר שהוא
צריך לחרבן. אני זוכרת ששניהם התחילו לצחוק עלי שחיבקתי את
האסלה. רק שלא יקימו אותי, אני מרגישה כל כך רע. דקסטר התחיל
לצעוק שאני יעוף כי הוא חייב לחרבן.
גיל הרים אותי איכשהו וגרר אותי למרפסת.המשכתי להקיא מהמרפסת.
גיל צעק לדקסטר, בטון קצת לחוץ, "היא ממשיכה להקיא!". בטח
נראיתי על הפנים.
פתאום גיל התחיל לחרמן אותי, להכניס לי ידיים מתחת לחולצה.
ניסיתי להפסיק אותו אבל הייתי חלשה מידי.
"די! תפסיק." אמרתי לו. אבל הוא לא הפסיק.
לא יודעת כמה זמן זה נמשך עד שהוא הפסיק. וכל זה קרה תוך כדי
שאני עדיין מקיאה מהמרפסת... באותו רגע אפילו לא ידעתי מי זה
היה מביניהם. הייתי כל כך מעורפלת...
הם נכנסו לסלון לראות סרט, את זה גיל סיפר לי יותר מאוחר, ואני
נשארתי מרוחה במרפסת חצי מעולפת. נשארתי ככה הרבה זמן.
פתאום התעוררתי. הרגשתי שגיל מתעסק לי בג'ינס. הוא פתח את
הרוכסן והוריד את הג'ינס. וגם את התחתונים.
מה עבר לי בראש באותו רגע? אני לא ממש יודעת. הייתי אדישה. רק
עכשיו כשאני כותבת, נקלט לי מה קרה. לא הגבתי, לא זזתי. לא רצו
לי מחשבות בראש, לא הייתה אצלי שום תגובה.
אני זוכרת שהוא ירד לי. לא יודעת אם נהניתי או לא, לא זוכרת,
אבל לא זזתי. באיזה שהוא שלב, דקסטר יצא למרפסת והצטרף לגיל.
הוא עלה עלי, ב-69, וירד לי גם. זאת הפעם היחידה שניסיתי קצת
להתנגד כי המפשעה של דקסטר הייתה בפרצוף שלי.
דקסטר הלך אחרי כמה זמן והשאיר אותי לבד עם גיל. המח שלי עדיין
היה ריק ממחשבות.
ואז הוא נכנס. לא הגבתי, כלום. האמת היא שלא סבלתי, לא היה לי
רע. אבל הרגשתי די מגעיל, זה לא היה בהסכמתי, למרות שלא הראיתי
שום סימני התנגדות. במצב רגיל לא הייתי שוכבת עם גיל.
לא ידעתי כל כך מה לעשות בזמן שהוא זיין אותי. לא חשבתי יותר
מידי. עצמתי עיניים, הפה שלי היה קצת פתוח והשפתיים הדלדלו
באופן לא נורמלי. השארתי את הפרצוף שלי ככה, בשביל להראות לו
שאני לא נהנית ושאני לא ממש בהכרה. שיבין שמה שהוא עושה לא
בסדר. חשבתי רק אם כל הידידים שלי היו רואים מה הוא עושה לי
עכשיו, איך הם היו מתעצבנים. זה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב.
פתאום הוא הפסיק והלך. לא יודעת כמה זמן זה לקח אפילו. לא
הרגשתי שהוא גמר. לא חשבתי אפילו על האפשרות שהוא שם קונדום.
אחר כך הוא ניסה להלביש אותי, יחד עם דקסטר. לא עזרתי להם
בכלל, הקשיתי כמה שיותר שיבינו כמה אני גמורה. לא ידעתי מה
לעשות, רציתי שיבין שלא רציתי לשכב איתו, אז עשיתי את עצמי
יותר שיכורה ממה שאני.
גיל שם לי תחתונים, הקים אותי. לא הצליח לשים לי את הג'ינס
חזרה אז הוא לקח אותי ככה, בלי מכנסיים, באור יום, על האופנוע
לחדר שלו.
לא זוכרת הרבה, אבל אני יודעת שנרדמתי במיטה שלו. מתישהו בלילה
התעוררתי כי היה לי קר. קמתי, שמתי עלי את הג'ינס שלי, שהיה
זרוק על הרצפה, וחזרתי לישון. כאב לי הראש. לא יודעת למה
נשארתי. למה לא הלכתי באותו רגע.
קמתי בבוקר בהרגשה כל כך מגעילה. ראיתי את גיל ישן לידי, רק עם
מגבת עליו, איחס! הלכתי.
לא ידעתי איפה הנעליים שלי, הלכתי יחפה וסהרורית ברחוב. לא
ידעתי מה לחשוב. זה היה אונס?
הרגשתי מפגרת, שהכל באשמתי, באשמת החולשה שלי לאלכוהול ולסמים.
הייתי צריכה להתנגד. איזה מין בן אדם אני? פשוט נתתי לו לעשות
מה שבא לו עם הגוף שלי. לא הבנתי למה נתתי לזה לקרות.
יכולתי לחזור אלי לחדר אבל רציתי לדבר עם נדב. רציתי לספר לו.
שלא יחשוב שאני בדיסטנס איתו. פשוט רציתי לראות אותו, שיחבק
אותי.
לא ידעתי איפה החדר שלו, הוא אמר לי שהוא עבר חדר והסביר לי
בערך איך להגיע, אבל זה לא היה מספיק בשביל שאני אמצא אותו.
היה מוקדם בבוקר והוא בטח ישן.
כמעט התחלתי לבכות כמה פעמים אבל עברו אנשים אז לא נתתי לעצמי.
אני בטוחה שנראיתי כאילו עבר עלי משהו רע, הולכת יחפה ברחוב עם
שיער פרוע, וגם צלעתי כי נקעתי את הקרסול בריקודים.
שני בחורים שלא הכרתי, רונן וגדי, מצאו אותי באותו בוקר.
הרגשתי ממש מסכנה ורציתי תשומת לב. עמדתי ברחוב ועמדתי לבכות.
"הכל בסדר?" גדי שאל אותי עם פרצוף מודאג. באמת לא רוצה לחשוב
איך נראיתי באותו בוקר. רונן אמר לי אחר כך שהאישונים שלי היו
ענקיים, שלא ראו בכלל את הצבע של העיניים שלי.
"ככה..." אמרתי, כמעט בוכה. הם לקחו אותי למסעדה באיזור, קנו
לי תה וסיגריות.
כששאלו אותי מה קרה לא היססתי בכלל לפני שאמרתי-
"אתמול בלילה שני חבר'ה סיממו ואנסו אותי".
לא הרגשתי שאני משקרת, אולי הרגשתי שאני מגזימה...
הם היו כל כך חמודים אלי, כל כך דאגו לי.
"איפה הנעליים שלך?" גדי שאל.
"לא יודעת..."
"איזה מידה את?"
"39."
הוא מיד הלך לקנות לי כפכפים במידה שלי.
דקלה, ידידה של רונן וגדי, הגיעה למסעדה. הלכנו הצידה וסיפרתי
שעברתי אונס. דיברתי על מה שקרה כאונס, בלי לחשוב פעמיים,
ושפשוט לא הבנתי למה לא התנגדתי.
מה שמוזר הוא שהרגשתי בסדר גמור. דקלה אמרה שאני כנראה בהלם,
לא ממש מעכלת. אז חשבתי, כנראה שזה נכון, אני בהלם ובגלל זה
אני מרגישה בסדר גמור.
הרגשתי מחושלת, שעברתי אונס אז כבר שום דבר לא מפחיד אותי.
הסתובבתי קצת עם רונן ובדרך ראיתי בזוית של העין את דקסטר יושב
מול החנות שלו. הוא ראה אותי אבל העמדתי פנים שלא ראיתי אותו.
יותר מאוחר פגשתי את חברים שלי. סיפרתי לחברה שלי, הילה, שגיל
ודקסטר אנסו אותי.
היא הייתה ממש מתוקה אלי, באה אלי לחדר אחרי שהתקלחתי עם
שוקולדים ועם הגלולה של היום שאחרי. היא סיפרה לי שגיל הוא
מאפיונר אשדודי, שלא ידוע עליו הרבה והיא בטוחה שהוא עמוק
בעולם התחתון שם.
ביקשתי ממנה שלא תספר לאף אחד. ידעתי שמספיק שתפלוט למישהו אחד
וכו-לם ידעו. אולי חלק מהסיבה שלא רציתי שתספר זה כי ידעתי
שאני מגזימה באיך שאני מציגה את זה.
כשחושבים על אונס, בדרך כלל חושבים על אלימות, צעקות, התנגדות.
אני פשוט שכבתי שם בעיניים עצומות בלי להגיב, איך גיל היה אמור
לדעת שאני לא רוצה אם לא הבהרתי לו את זה?
בבוקר שאחרי הסתובבתי קצת בחנויות ופתאום שמעתי את גיל צועק את
השם שלי. התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת.
ראיתי את גיל שוב יום אחרי זה בים. הייתי עם הילה וכל החבר'ה
שלה.
שכבתי על החוף ופתאום גיל בא והתיישב לידי.
"מה המצב?"
לא עניתי.
"מה קרה? מה העיניינים?"
"כלום." לא ידעתי מה להגיד.
הוא ניסה לדובב אותי עוד כמה פעמים. בסוף התייאש.
"טוב, אם כלום אז כלום." והלך לשבת מאחורי כולם, עם פרצוף עצוב
ומבולבל, ובסוף הלך.
הילה חייכה אלי. אבל אני הרגשתי רע. אולי הייתי צריכה לדבר
איתו בכל זאת. פתאום הוא נראה לי פשוט כמו בן אדם טוב שבסך הכל
עשה טעות. סתם עשיתי ביג דיל מכל העניין.
בערב ראיתי את נדב. כל כך רציתי לראות אותו, מהרגע שיצאתי
מהחדר של גיל בוקר אחרי מה שקרה, חשבתי רק עליו.
ראיתי את חבר שלו עומד מחוץ לסופר וקיוויתי שהוא בפנים.
התרגשתי ממש שראיתי אותו יוצא. אבל פתאום לא הצלחתי לדבר.
"מה קרה מאמי?"
"אה..."
"מאמי! את נראית כאילו את צריכה חיבוק."
הנהנתי. והוא חיבק אותי. איזה מותק.
נסענו אליו על האופנוע וכשהגענו סיפרתי לו. ושוב, השתמשתי
במילה 'אונס', בלי להיכנס לפרטים.
הוא ממש התעצבן ורצה שאני אגיד לו מי האנשים שעשו לי דבר כזה.
הוא לא הכיר אותם והעדפתי שזה ישאר ככה. אמרתי לו שזה לא מה
שמשנה עכשיו.
יומיים אחרי זה נדב היה צריך לנסוע לפגוש את אבא שלו, אז הוא
אמר לי שמאותו הרגע ועד הרגע שהוא צריך לנסוע, אני לא יוצאת
מהטווח ראייה שלו.
הרגשתי כל כך בטוחה איתו. היה לי ממש כיף. אני לא אשכח את
היומיים האלה... למרות שהיה לי מוזר שנדב לא הזכיר את מה שקרה
לי אפילו פעם אחת ביומיים האלה.
אותו ערב עשינו ערב mdma, אני, הוא ועוד כמה חברים שלו. הוא
אמר לי שאם לא בא לי לקחת אז גם הוא לא ייקח, ושאם ניקח שנינו
אז מתי שבא לי נלך משם.
הייתי מפוצצת לגמרי באותו ערב, אני לא זוכרת הרבה פרטים אבל זה
היה אחד הערבים המאושרים בחיים שלי (מעניין למה...).
לקחתי mdma הרבה בעבר אבל אף פעם לא ככה, לבד עם מישהו.
זה היה מדהים, הייתי מאושרת ומאוהבת. זה היה מושלם, בדיוק מה
שהייתי צריכה. אני רק חושבת על זה והלב שלי מתכווץ. היה לי כל
כך טוב איתו, וזה לא השתנה בבוקר שאחרי.
הוא לא הפסיק להחמיא לי ולפנק אותי. ביום שהוא נסע הייתי ממש
מבואסת. לא רציתי שילך, הרגשתי לבד.
אחרי שנדב נסע ישנתי המון. אחרי שהתרגלתי לצאת כל ערב עד הבוקר
ולישון ממש מעט, הלכתי לישון ממש מוקדם במשך כמה ימים, וישנתי
10-15 שעות בלילה.
אחרי כמה ימים כאלה קמתי בוקר אחד עם הרגשה ממש טובה, יצאתי
להסתובב ברחוב וראיתי את סאני, הקרואטי החתיך, שתמיד היה בכל
המסיבות.
"הי, איפה נעלמת בשבוע האחרון?"
"ישנתי..."
הוא צחק.
"איך היית שיכורה באותו יום, זה היה מצחיק. נשכבת שם על
הרצפה.. את זוכרת משהו מהיום הזה?"
"בערך."
"כן, איזה חמודה היית. מזל שהבחור הנחמד הזה לקח אותך הביתה."
"כן..."
רציתי לצעוק, להסביר לו מה קרה, לספר לו מה 'הבחור הנחמד' הזה
עשה לי. להגיד לו שהוא סתם אמר לכל מי שדאג לי שהוא לוקח אותי
הביתה. "היא בידיים טובות" אלק. הייתי כל כך עצבנית פתאום,
נפרדתי
מסאני והלכתי לחדר, להתקלח, להירגע, ושוב לישון.
ביליתי הרבה זמן עם רונן אחרי שנדב נסע. הייתי אסירת תודה לו
ולגבי ודקלה על איך שטיפלו בי באותו הבוקר. ידעתי שגם אם רונן
רוצה הוא לא ינסה להתחיל איתי או משהו כזה, המצב לא ממש איפשר
את זה.
הלכנו לרקוד ערב אחד וראיתי את דקסטר וגיל במועדון של המוזיקה
השחורה. בכוונה רקדתי שם עם רונן בצורה מופגנת, הייתי שיכורה
כמו תמיד, וקלטתי אותם מסתכלים. ומחייכים...
ישבנו על החוף, אני ורונן, בוקר אחד, בערך שבוע וחצי אחרי מה
שקרה.
הילה הופיעה משום מקום ואמרה שאנחנו צריכות לדבר.
היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי, בטון די תקיף, שהיא צריכה לדעת
בדיוק מה קרה שם באותו לילה.
נלחצתי. כמו שלא נלחצתי בחיים. היא דיברה איתם...
"למי סיפרת??"
"לא חשוב עכשיו, פשוט תגידי לי בדיוק מה קרה?"
"למה? למי סיפרת?" זונה! חברה טובה, אלק.
"יצא לי בטעות לספר לאורטל, חברה של מיכאל..."
"מה?! הילה! ביקשתי ממך..."
"זה היה בטעות! סיפרתי לה על מיקרה כזה שקרה לי פעם ובחולשה
שלי באותו הרגע סיפרתי לה... והיא סיפרה למיכאל. בקיצור, כולם
יודעים מזה עכשיו."
הרגשתי שאני עומדת להתעלף. זה לא קורה לי!
"מי זה כולם, הילה?"
"כולם." כולם זה הרבה מאד אנשים. הרבה מאד אנשים שהולכים עכשיו
לחשוב שאני שרמוטה קטנה ושקרנית. כל כך הרבה מחשבות רצו בראש
לי, לא ידעתי מה להגיד...
אני שקרנית. ברור שהם לא ראו את זה בתור אונס, לא התנגדתי
בכלל.
איזה מפגרת אני, מפגרת! סתומה!
התחלתי לגמגם...
"הילה, מה שקרה לא היה בהסכמה שלי... אולי אונס זאת מילה חזקה
מידי... אבל... אין מצב שהם חשבו שאני רוצה את זה... הילה,
תאמיני לי..."
ראיתי בעיניים שלה שהיא לא מאמינה למילה שאני אומרת.
היא אמרה לי שגיל ודקסטר היו בשוק כשזה הגיע אליהם. לדקסטר יש
אישה וילד ועוד אחד בדרך, מה הוא צריך שמועה כזאת עכשיו?
גיל סיפר להילה שהוא שכב איתי, בהסכמה, ושלדקסטר בכלל לא היה
חלק בזה.
"הם לא ידעו מאיפה זה בא להם, ההאשמה הזאת. את יודעת שכולם ראו
אותך מתפזרת שיכורה כל לילה עם כל העולם, איך את יכולה להאשים
אותם פתאום בדבר כזה?"
פתאום ראיתי שיש עוד צד לזה. פתאום הילה הראתה לי פרצוף אחר
לגמרי שלה. היא הסתבכה בגלל משהו שהיא אמרה אז היא מפנה אלי את
הגב כדי לצאת מזה נקייה.
התחלתי לבכות. היא חושבת שאני שקרנית. לא האמנתי שהסתבכתי ככה.
הם בטח כל כך כועסים עלי, שונאים אותי. כולם יודעים. בגלל זה
מיכאל הסתכל עלי מוזר שאמרתי לי בוקר טוב היום. איזה פאדיחה...
אני חייבת לעוף מפה.
"הם רוצים לדבר איתך..."
"אני לא יכולה לדבר איתם! הם יעשו ממני כזאת קטנה, הם שניים
ואני אחת. אני לא אצליח להתווכח איתם..."
"את חייבת, תעשי את זה. דברי איתם, תבהירי את כל מה שקרה."
האמת היא שרציתי לדבר איתם ולהבהיר את הצד שלי, כי אחרי הכל אם
אני אברח מפה בלי לדבר זה כמו להודות בשקר. אבל אני לא טובה
בדיבורים, והם סתם יעשו ממני צחוק.
רונן בא לראות מה קורה איתי וסיפרתי לו מה קרה. הוא היה צריך
גם ככה לנסוע משם למחרת.
"את באה איתי מחר. לא מעניין אותי. את באה איתי. את פשוט צריכה
לעוף מפה."
ידעתי שהוא צודק.
באותו יום הרגשתי מצוקה נוראית. הלכתי לחדר לארוז כדי לעבור
לחדר של רונן לאותו לילה. מזל שהוא היה איתי. לא רציתי לצאת
החוצה, שאף אחד לא יראה אותי. רציתי להיעלם משם, ומהר.
בדרך לחדר של רונן ראיתי את גיל.
הוא הסתכל עלי ולא אמר כלום. הוא המשיך ללכת. פתאום הוא נראה
לי כל כך מסכן, סתם סיבכתי אותו.
"גיל..."
הוא הסתובב.
"גיל, אני צריכה לדבר איתך."
הוא התקרב אלי.
"עשית ווחאד בלאגן, את. את יודעת?"
הרגשתי כל כך לא בסדר, לכלכתי עליו סתם, יצאתי זונה. אני שונאת
לצאת מניאקית, אני שונאת שכולם מדברים עלי, אני שונאת את המצב
החרא הזה!
התחלתי לבכות, לבכות ממש. מתוך אינסטינקט, אפילו בלי לשים לב
מה אני עושה, נצמדתי לגיל ונתתי לו לחבק אותי. הוא לא היה
מאיים, להפך, הייתי צריכה את החיבוק הזה כל כך. אם באמת הייתי
מרגישה שזה אונס, לא הייתי מרגישה כל כך בנח עם הבן אדם
שכביכול אנס אותי.
מתוך הדמעות התחלתי להתנצל.
"אני מצטערת, גיל. לפעמים אני פשוט שרמוטה ואני מחפשת לעצמי
תירוצים בשביל זה, לא התכוונתי שזה יצא ככה, ממש לא. סיפרתי רק
להילה וזאת הייתה טעות. מצטערת אם עשיתי לכם עוול..."
הוא המשיך לחבק אותי. ראיתי את רונן מסתכל מהצד מבולבל. הרגשתי
עכשיו שגם הוא חושב שאני שקרנית, שנתתי לו ולגדי ודקלה לחשוב
שעברתי משהו נורא ולתת להם לדאוג לי כל כך, כשזה בעצם לא היה
ככה.
יצאתי מפגרת בשיחה שהיתה לי עם גיל, אבל אני שמחה שעשיתי אותה.
בשבילי. לראות שהוא לא מפלצת, ולגרום לו להבין שלא באתי בכוונה
להכפיש את השם שלו ושל דקסטר.
אבל היו הרבה דברים שהייתי צריכה להגיד לו בתגובה לחלק
מהשטויות שהוא אמר, ובאותו רגע פשוט נתתי לו להוציא אותי
מפגרת, כאילו הכל בראש שלי.
"מה אני אגיד לך, את רצית את זה!" ממש.
"מה?..."
"מותק, אני ירדתי לך איזה שעה ועשית קולות של נהנית."
זה הביך אותי, במיוחד בגלל שרונן היה שם.
כעסתי, אבל לא ידעתי מה להגיד, יכול להיות שהוא אומר את האמת.
"וחשוב לי להבהיר לך - דקסטר בכלל לא היה קשור לכל העניין! לא
יודע מאיפה הבאת את זה. הוא היה בכלל בסלון, ראה טלוויזיה."
שקרן, אני זוכרת שהוא עלה עלי, אתה סתם מנסה לטהר את השם של
חבר שלך שגר פה עם אשה וילד.
"גיל, תגיד לי את האמת, לא הרגשת שאתה מזיין גופה?"
הוא חייך.
"הייתי עם פולניות בעבר...".
בן זונה! איך לא הרגשת שאני לא משתפת פעולה בכלל?
רתחתי. זה כל כך עצבן אותי. אבל כמו בכל השיחה, לא הגבתי. לא
עניתי לו.
"גם הייתי מסטול, את יודעת. הקוק..." חתיכת מנ-מניאק, היית חד
כמו סכין! אני יודעת מה זה קוק.
"ת'אמת, לא הבנתי בכלל לאן ברחת בבוקר, חשבתי שתקומי איתי,
תביא לי חיבוק ותגידי 'וואי, איך היתי מסטולה אתמול...' באמת
לא חשבתי שזה ישפיע עלייך ככה. אני מצטער אם עשיתי לך איזה
טראומה או משהו."
שתקתי.
"אתמול אורטל, חברה של מיכאל, עברה לידי והסתכלה עלי בכזה מבט
מפוחד וברחה משם כאילו פחדה שאני יאנוס אותה או משהו כזה. מה
עשית ממני..."
הרגשתי רע שגרמתי לזה. הוא נראה לי מסכן.
"ובקשר לקונדום, ברור שההייתי עם! אני תמיד נזהר, במיוחד עם
בחורה כמוך שהייתה הרבה זמן בהודו." מה הקשר, יא אידיוט? חשבת
לשניה על האפשרות של הריון?? בן זונה שחושב רק על עצמו.
"הנה, קחי את הטלפון שלי. תרימי צלצול כשאת חוזרת הביתה."
פרצוף מסכן.
כאילו הכל בסדר, הכל נורמאלי. אתה חושב שלא עשית שום דבר לא
בסדר? חוץ מזה, זה לא פאקינג נורמאלי שאתה מזיין מישהי בחוץ
במרפסת וחבר שלך מחכה בסלון!
הספיקה לי השיחה המפגרת הזאת שלא הובילה כל כך לשום מקום,
לפחות דיברנו. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי כמה הוא שקרן.
כמה מה שקרה היה חד-צדדי ושהיה לו ברור שהייתי בחצי הכרה ושהוא
מנצל את המצב שלי.
בבוקר נסעתי משם.
יצאתי מטומטמת, יצאתי סתומה, יצאתי שקרנית, אבל לא היה אכפת לי
כבר, כל הסיפור הזה נגמר מבחינתי.
עכשיו, כשאני קוראת את מה שכתבתי אני מבינה שצדקתי. זה היה
ניצול והם לא היו בסדר.
אבל גם אני לא הייתי בסדר. נתתי לזה לקרות. לא הייתה הסכמה אבל
גם לא הייתה התנגדות. זה קשור באלכוהול, בסמים ובסגנון חיים
הבלתי מרוסן שחייתי באותה תקופה קצרה.
עכשיו אני בסדר גמור. זה נגמר ומעכשיו אני צריכה להיזהר, ללמוד
מזה, לעשות רק מה שאני רוצה.
לא סיפרתי את מה שקרה לכל האנשים שתכננתי לספר כשחזרתי הביתה.
עד שהגעתי הבייתה הכל נרגע אצלי מבפנים וכבר לא הרגשתי צורך
לספר.
סיפרתי רק לחברה הכי טובה שלי, שכמעט התחילה לבכות תוך כדי
הסיפור. היא תמיד פחדה עלי בגלל שהיא מכירה אותי ואת החולשות
שלי. מכירה אותי ואת התמימות שלי שגובלת בטמטום.
מאז היא דואגת לי כל כך כל פעם שיוצאים. היא משתדלת שאני לא
יעלם לה במסיבות. היא אומרת חצי בצחוק חצי בדאגה,
"שלא תלקקי בטעות אצבעות של אנשים שאת לא מכירה..."
אני לא חושבת שיש לה מה לדאוג.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.