זה קרה בזמן שטיילתי באחד מכפרי הדייגים הקטנים, (הכפר כמובן,
לא מדובר בדייגים פיגמים). כמה עשרות בקתות צבועות לבן המנסות
לטפס אחת על השנייה, ובינהן כנסיה קטנה וחיננית בכחול. מזח עם
תריסר סירות עץ פשוטות, קשורות אליו ומתנדנדות קלות במים. ריח
של מלח באוויר.

עמדתי בקצה המזח ובהיתי בגלים, כאשר ניגש אלי גבר לא צעיר,
לבוש בגדים מהוהים, אם כי עדיין נותרו בהם מספיק חיים, בכדי לא
להיקרא - מרופטים. הוא חבש כובע קש ושפם שחור, מסביב לצווארו
חבל היה קשור לתיבת עץ, כמו שרואים לפעמים את מוכרי הפופקורן
במשחקי בייסבול אמריקאיים. "אדוני רוצה סרדינים!" הוא אמר,
כאילו ניחש בחוש מופלא איזו כמיהה נסתרת שכביכול היתה לי. "יש
לי! יפים, טריים, מצויינים, טעימים במיוחד ובזיל הזול, רק מאה
פולוס לאחד. יש רגילים, יש בשמן זית, יש במלח, בחומץ אבל הכי
טובים - יש פיקנטיים."
"לא תודה" חייכתי אליו ופניתי לחזור לכפר. הוא הלך אחרי. "כדאי
לך לנסות. טעים מאוד" מיצמץ בשפתיו וגם בכדי להדגיש, אסף שלוש
אצבעות שמנוניות, (מסרדינים, אני מניח), סגר אותן ביחד ונישק
את קצותיהן נשיקה ארוכה וקולנית. "אני לא רוצה", "הם טריים. לא
כמו שם במכולת, שמוכרים לך סטוק ישן ועוד בפי שניים. אצלי רק
מאה פולוס לאחד." ראיתי שנימוס לא יעזור פה, אז אמרתי בגסות:
"כבר אמרתי לך, לא."
נכנסנו לבין הסימטאות. השמש שקפח בעוז על הרציף, בקושי הצליח
להידחק למבוך הצפוף של הרחובות הצרים, והיתה קרירות נעימה.
צעדתי צעדים גדולים ומהירים ומוכר הסרדינים בעקביי. "תנסה אחד,
מה אכפת לך?" הוא שאל, "הנה - פיקנטי" הרים מהתיבה סרדין בזנב
וטילטל אותו מול עיניי, כאילו היה קוליוסטו המהפנט הידוע
בהופעה ואני מתנדב מהקהל. "תראה, אני לא אוהב סרדינים. בכלל,
אני לא אוהב דגים." "האא" הוא חייך, כאילו הבין סוף סוף. "זה
רק בגלל שלא אכלת במקומות הנכונים. אם תנסה את הסרדינים
הפיקנטיים שלי, ישר תראה שיש להם טעם מצוין!"
התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת במהירות בסימטאות המתפתלות. "זה גם
בריא, אתה יודע. סרדינים.  מאוד בריא. דגים זה מצויין ללב, יש
בזה המון מזון למוח, זה מחזק את העצמות ובונה את השרירים,
מוריד כולסטרול ועוזר לשמור על עורקים נקיים וחלקים כמו של
תינוק. וכל הטוב טוב הזה - רק במאה פולוס לאחד, מה אכפת לך
לנסות?"
הגענו לככר הכנסיה. זו  שנצבעה זה מכבר, בהקה בכחול עמוק.
פניתי ישר אל המבנה הקטן וכשעמדתי להכנס הוא אמר: "דת. באמת
חשוב מאוד" וכמו שקיוויתי הסתובב ועזב אותי לנפשי. באנחת רווחה
נכנסתי.

בתוך הכנסייה עמד, (כמה מפתיע) ריח של כנסיה, אבל שום פאר
מטורף של כנסיות בארוק עצומות, מצופות זהב. שתי שורות של ספסלי
עץ זקנים. כמה דיוקנאות של הבחורצ'יק מנצרת. הוויטראז'ים
הפשוטים יצרו אפקט כאילו מישהו שבר קליידוסקופ ענקי על הרצפה.
על הבמה ניצב פיסלו של הג'ינג'י הצלוב עם התלתלים והזקן
ומתחתיו ישב איש זקן בגלימה שחורה, קרחת וזקן והסב לשולחן ערוך
לסעודה.
"הומממ, מצטער, אני אאה, כן - סגור, לרגל הארוחה." אמר הכומר
בחביבות והצביע על שולחנו. "זה בסדר, אני בכלל יהודי" הרגעתי
אותו. הוא נראה מופתע. "הממ, אני מבין." וכעבור רגע קט: "אז
מה, אה, אתה בעצם, הוממ מחפש?" נתתתי לו דו"ח מהיר של עשר
הדקות האחרונות. הכומר חייך, "הא כן. מוכר הסרדינים, הוא הממ
בהחלט יכול להיות אאה מאוד מתמיד." "נודניק, אתה מתכוון" ,
"הוממ. אני מניח שאתה יכול, אהה, כן, לקרוא לזה גם ככה. אבל
למה שפשוט אהה, לא תקנה ממנו איזה סרדין וזהו? אני מבטיח לך ש
- אהה, הסחורה שלו תמיד טרייה, והוא, הוממ גם לא יקרן. באופן
אישי אני, המממ, יכול להמליץ על הפיקנטי." הוא חייך שוב, "בתור
אאה לקוח ותיק, זאת אומרת." הכומר הסתכל בחיבה בצלחת שלפניו.
"אני ממש לא אוהב את הטעם של דגים" עניתי. "הממ, אני מבין. אם
ככה אהה, אין טעם שתהיה הומממ, נוצרי בימי שישי." הפעם היה
תורי לחייך.
הכומר עשה תנועת הזמנה רחבה: "ברשותך, אני אחזור ל -אההמ
סרדינים  שלי. כן. אבל אתה הומ, מוזמן להסתכל באוסף האיקונין
שלנו, הוא אאה אמנם קטן, אבל יכול בהחלט לעניין. אפילו אהמ
מישהו ש -אאה עוד לא ראה את ההממ אורו של בן האלוהים." בסך הכל
ביליתי שעתיים מאוד מאוד נעימות ומעניינות במחיצתו של איש
האלוהים הכפרי.

כשיצאתי מהכנסיה, הרוח של אחר הצהריים כבר התחיל לנשוב מכיוון
הים. לאוויר נהיה טעם מלוח. מספסל מוצל בפינת הכיכר הקטנה,
זינק מוכר הסרדינים והתקרב בצעדים מהירים. הוא שמח ביותר לפגוש
"חבר ותיק" ."נו, עכשיו אתה בטח כבר רעב, אין כמו קצת דת כדי
לפתוח את התאבון, הא? אז מה תיקח? פיקנטי?"
נאנחתי עמוקות ושנינו חזרנו לצעוד בשתיקה. כעבור כמה דקות,
בזמן שהגענו לכיכר הכפר, תפס הסרדינומן הכרוני את כתפי ביד
חזקה, לפת אותה וקירב את ראשו לראשי. עיניו השחורות ממש בערו
ונראה היה שעוד רגע קט השפם הגדול יקפוץ, ינטוש את אדונו
ויתנפל עלי, כמו שכלבים מתנפלים על טרף לאות שריקה מבעליהם
הצייד. המוכר הסתכל רגע ארוך עמוק לתוך עיניי ואז אמר בקול
עמוק רווי שום:
"אני ממש לא מבין אותך. אתה תייר נכון? ככה אתה קורא לעצמך,
לא? אתה בא לראות מקומות אחרים ממה שאתה רגיל או מכיר. אתה
מקשיב למוזיקה המקומית, אתה מצלם מראות, נופים ואנשים, כדי
לקחת זכרונות. קונה גלויות כדי לשלוח לחברים בבית, שישתתפו גם
הם בקמצוץ של חוויות. אתה אפילו מריח ריחות מקומיים, שיישארו
איתך אחר כך לשנים. אבל לטעום אתה לא מוכן. זה לא! אפשר לחשוב,
מה כבר הציעו לך לטעום, מה קרה? הזמינו אותך לטעום מקדירה של
קניבלים כמו באפריקה? או חתול מוקפץ עם נבטים ברוטב חמוץ מתוק
כמו בסין? מוח של קוף? נחשים מטוגנים? כולה סרדין פיקנטי מסכן,
מה הסיפור שלך? מה, אתה מתקמצן על מאה פולוס עלובים? תנסה
סרדין, מה כבר יכול להיות? הכי גרוע, לא תאהב אותו. קורה. אבל
לפחות תוכל לומר - ניסיתי. כשתחזור הביתה וישאלו אותך - נו, אז
מה אכלת? תוכל להגיד, בוא'נה יש להם סרדינים מחורבנים, פשוט
טעם נוראי. אבל לפחות בדקת. ולך תדע, אולי בכלל תהיה מופתע
ותאהב את זה, אהאא? אף פעם אי אפשר לדעת."  

לרגע קצרצר, פעימה של שניה או שתיים, השתרר שקט והעולם קפא ואז
בבת אחת לחלוטין איבדתי את שארית הסבלנות: "די כבר נודניק.
מספיק יא קרציה! מה לעזאזל העיניינים איתך? חתיכת סרדינומנייאק
ארור" צעקתי. כמה זקנים ששיחקו בכדורי מתכת בצד השני של הכיכר,
הפסיקו וצפו בעניין רב ב"הצגה חינם", אבל אני כבר הייתי לגמרי
בשוונג, בלי יכולת מינימלית להשתלט על עצמי ולעצור: "אין לך
שום דבר אחר בחיים חוץ מלהציק לאנשים חפים מפשע, עם הסרדינים
הפיקנטיים המזוינים שלך? שונא דגים, כבר אמרתי לך, שונא, שונא,
שונא דגים. מעצבן אותי לראות את העיניים המימיות שלהם, אחת בכל
צד של הראש, גועל נפש של חיות. עושה לי לא נעים כל הקשקשים
האלה שלהם. מגעיל לי בטירוף לאכול אותם, או אפילו "רק" לטעום
את היצורים הארורים האלה, שונא את הטעם. שעות אחר כך יש לי
גרעפסים של דגים. איחס. רק מלהריח אותם נהיה לי טוב. מה, אתה
לא מבין מה שמדברים איתך?"
הפסקתי כדי לקחת אוויר. מוכר הסרדינים לא הניד עפעף. חוץ משריר
קטן על יד האף, מעל השפם שנע בטיק עצבני בקצב של מסיבת טראנס,
הוא נראה כמו פסל שיש. ידו המשיכה ללפות בכוח את כתפי. זה רק
גרם לי לאבד לחלוטין כל שליטה, התחלתי לצרוח:
"מה יש לך אתה? סטייה נפשית על דגים? פיקסציה זימית-מינית?
אובססרדיניה אקוטית? לא יכול לתפוס שמישהו שונא את החיות
החלקלקות המגעילות האלה? שונא אותם ושונא לאכול אותם. הם לא
טעימים לי, לא אוהב אותם כבושים, מבושלים, מטוגנים, מוקפצים,
קלויים או צלויים. בשמן, ברוטב, במלח, בחומץ, בשום, בשום צורה
אני לא אוהב אותם. אפילו סושי מגעיל אותי. העצמות הקטנות
והמעצבנות שלהם נתקעות לי תמיד בגרון. בשימורים של הטונה אני
מצליח למצוא אידרות. אני בכלל אלרגי לדגים, אני מקבל פריחה בכל
הגוף מלאכול את החיות המסריחות האלה. רק מלהסתכל על היצורים
המאוסים אני כבר מתגרד. עושה לי חלוש'ס מלראות אותם שוחים
באקווריום ומזיזים ככה את האוזניים כל הזמן בשביל לנשום. אני
רק עובר ליד אקווריום ומהריח אני מתחיל להתעלף. אז לאכול אותם?
גועל נפש, אני מעדיף לגווע ברעב ולא לאכול אותם. ובכלל, פיקנטי
אני לא יכול לאכול בגלל האולקוס. אז אתה יודע מה? מבחינתי, אתה
יכול לקחת את הסרדין הפיקנטי המזורגג שלך ולדחוף אותו בתחת.
אתה שומע אותי, בתחת!!!"

כלום לא קרה. הסתכלנו אחד לשני בעיניים ואף אחד לא מצמץ. אחרי
שתי דקות נשברתי: "אח לכל הרוחות" מילמלתי. "זה אולי, בעצם,
נו... ככה, רעיון בכלל לגמרי לא רע. אה, אתה יודע מה, תביא
סרדין פיקנטי אחד".

הממזר גילה נפש פיוטית של סוחר אמיתי. הוא חייך חיוך ערמומי,
קרץ לי ואמר: "250 פולוס בבקשה. לארוז לך, או שאתה דוחף אותו
לתחת כאן?"