[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אדם חוזר תמיד אל כור מחצבתו, אל המקום שבו זוקק ונעשה כטבעת
כסף צרופה ומרהיבה. הנפש תמיד חוזרת אל מקור נביעתה, אל אותו
מעיין נסתר ואגדי המבטיח נעורי נצח, אל ארוניית ה"אמורה", מר
במתוק ומתוק במר - אהבה.
היוונים הקלאסיים האמינו בארבע תקופות של היסטוריה אנושית:
1.תקופת הזהב - תקופה נעלה שבה האלים ובני האדם חיו יחדיו
בשלווה והרמוניה שווה.
2. תקופת הכסף - בה בוצעה הפרדה בין האולימפוס לבין בני
תמותה.
3. תקופת הברזל - האלים מתעמרים ומענישים את בני התמותה.
4.תקופת החומר והטיט - תקופתנו אנו, בה האלים נמוגו והאדם החל
ליצור את ההיסטוריה ובבואת עצמו בראי, בבואה המסתירה מסיכה.
נשאלת השאלה, מה יקרה אם נסיר את המסיכה?
היהיה לנו אומץ ועוז להביט לתוך נבכי נשמתנו?
האמנם נאהב את אשר נראה, או שמא גורלנו נגזר לעד לחבוש את
המסיכה, שכן עם מסיכה על פנינו הננו מוגנים מהיריב הקשה ביותר,
מעצמנו?

גישה אחרת לפארדוכס "המראה" היא הגישה המונותאיסטית של אותו
אדם פלאי, רבי נחמן מברסלב, האומר: "כל אדם יכול לראות את השמש
ויופיו של העולם, אילולי אותה כף יד המונעת מאיתנו לראות את
הנמצא במציאות".
השאלה כעת היא, כיצד להזיז את את אותה יד עצמית?
האם היד היא חלק מגוף האדם, ואז מה שנותר לנו לעשות הוא להוריד
פקודה מהמוח אל היד והנה נפרש מולינו העולם האלוהי, או שמא
ייתכן שהיד הינה בעצם חלק אוטונומי של הגוף?
אמנם השלטון המרכזי בגוף הוא המוח, המוריד פקודות על ידי זרמי
חשמל של עצבים אל היד, אולם מי שעושה את הפעולה עצמה איננו
ה"גנרל" שיושב מוגן בתוך קופסת הגולגולת אלא ה"חייל" הפשוט
שנמצא בשטח - היד.

במקורות היהודיים ניתן לראות התייחסות אוטונומית אל איברי
הגוף, כגון:
"כל המרים יד על חברו נקרא רשע" (גמ' סנהדרין).
"הווי מתאבק בעפר רגליהם" (פרקי אבות).
"יד - מקום הנחה היא" (גמ' שבת, דף ד' עמ' א' ד', רש"י ד"ה
יד).
מדוע לא נאמר: כל השומע למוחו ומרים יד על חברו נקרא רשע, או:
הישמע לשכלך ולך התאבק בשכלם של חכמים יותר?
ייתכן שיש עוד כוח נסתר, קתרסיס או קתקסיס הפועל ללא שליטת
ה"גנרל"?
בדוגמאות היסטוריות תיאולוגיות ניתן להבחין בכך על ידי שבירת
הלוחות בידי משה - שכן מי הורה לו לעשות כן? וביתר חומרה,
הכאתו על הסלע לשם הוצאת מים.
עוד דוגמא היא אליהו הנביא, הקנאי על הר הכרמל, שכן מה אם לא
רגש של קתרסיס גרם לו להזמין את נביאי הבעל לדו-קרב נבואה?
מהיכן היה לו את הבטחון השכלי שהאל יסכים להטריח את עצמו
ולחולל נס?
רוב המאורעות הכבירים בהיסטוריה נעשו ללא שליטת השכל, אלא דרך
איזשהו דחף עצמאי רגשי וחסר-שליטה של השכל עצמו.
לולא מסיבת התה בבוסטון, האם הדמוקרטיה האמריקאית הייתה
נולדת?
לולא התפרצות ההמון על הבסטיליה, האם הייתה המהפכה הצרפתית?
לולא התנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, האם מלחמת העולם
הראשונה הייתה פורצת והצאר ניקולאי היה מופל מכסא מלכותו?

כעת, כאשר אנו רואים שיש ממש בתיזה האומרת ששכל לחוד ונפש האדם
עם איבריו לחוד, ננסה לענות על שתי השאלות הפאראדוכסליות של
ה"מראה", הן בשיטה הפגאנית-יוונית והן בשיטה
המונותאיסטית-יהודית.

זכות הבכורה למונותאיסטיות.
ישו (או ישוע), במידה והיה קים, ניסה לשנות את הנמצא ולעשותו
יותר טוב ויותר מוסרי, אף אם זה אומר לשנות אמיתות קבועות של
העולם, אזי לשנות.
מאמין אני למה שהוא צוטט: "איני בא לשנות מאומה". ואמנם הוא לא
בא לשנות, הוא בא לשפר את הקיים, לאסוף את העני ולהתעלם מעושר
ונכסים, לרפא בשבת, לחבק את המצורע והנואפת, משום שאף אדם אינו
מושלם, והעולם אינו מושלם ויעודו של האדם הוא תיקונו, ואם זה
אומר לשבור אמיתות סטאטיות אזי לשבור.
האמנם?
האם העולם כמות שהוא אינו מושלם?
האם השמש איננה זורחת בבוקר והירח אינו מופיע בלילה עם אשכול
כוכבים סביבו?
האם נרקיס לבן אינו משתקף בבבואת מימי נהר לצלילי צרצרים
ומקהלת צפרדעים?

"אותו האיש" טעה בהבנת העולם ובמרקם יופי תחושת החוויה. הוא
אכן ראה את כל הדברים שלעיל וזה מה שיצר את ליבו הרחום, אולם
הוא לא הבין שאין מה לשנות. אלמנות, יתומים ומצורעים תמיד היו
ויהיו כמרבד רקום שכל חוט וחוט נשזר בו לשלמות. לא ניתן
להשלותם במלכות שמיים ערטילאית והעלאת מדרגתם למדרגה אלוהית.
יש להתייחס אליהם כחלק מהטבע; ממש כשם שיש את החיה הנאצלת,
האריה, יש אף את היתוש הקטן. ללא אחד מהם אין שלמות, והרי זה
אבסורד להכתיר את היתוש כמלך החיות.
ישו לא קיבל זאת והתיאש מהעולם, ושם שאיפותיו בדבר לא גשמי.
היהדות הבינה את הסוד הזה ואינה מנסה לשנות, אלא כופה את העזרה
בלי מהפכת מעמדות.
איני מקבל את התיזה שהיהדות היא רוחנית, זהו שקר. וייתכן שזה
סוד קסמה של היהדות, יכולת ההסתרה הפשוטה של העובדה שהיהדות
הינה גשמית. אין דת יותר גשמית ממנה. לא משנה מה האדם היהודי
עושה, היהדות פורצת לחייו, מתקומתו בבוקר ועד תנומתו הנצחית
"בארץ זו לא נודעת".

הסיבה לכך היא שהיהדות מכירה בסטאטיות של העולם הזה, שהינו
עולם נפלא ונהדר ואין צורך שיהיה בו שינוי, ובכדי לעצור את
סערת האדם לשינויים כופה היהדות את דרכה בכל תחום ותחום
בגשמיות, כדי שלא יפגע האדם בפאר היצירה ובטבע שהוא חלק ממנו.
אמת.
בתחום אחד היהדות נותרת מעורפלת, וזה הסוד הנורא, מהו אותו כל
יכול, מיהו הכול יכול ולמה הוא כל יכול ואני האדם איני כזה?
ישנו משל שאם איני טועה מובא בשמו של אלי ויזל, ניצול שואה
וחתן פרס נובל לספרות: "האדם התאכזב ממעשי האל בעולם וביקש
ממנו להתחלף בתפקיד: האדם ייעשה אלוהים והאלוהים ייעשה אדם.
אלוהים סירב לבקשת האדם והאדם היה עצוב. לא יכל האל הרחום
לראות את יציר כפיו בעצב ולכן הסכים להתחלף עמו בתפקיד, בתנאי
שכאשר ידרוש אלוהים חזרה את משרתו האדם יסכים. צחק האדם והם
התחלפו. הסתחרר האדם משכרון הכוח ונעלמו מהעולם מושגי יסוד
כגון חמלה, חסד ורחמים. בקש האלוהים לחזור לתפקידו אולם האדם
סירב, מאז מספרים שהאדם שמח והעולם בוכה".
זו הסיבה לכך שהיהדות מעורפלת.
לשם מה לאדם לדעת מהו הכל יכול? האם כדי להוכיח לעצמו שהוא
יותר טוב? או אולי רצון אפל להשמיד את האלוהים, משום שהאדם
אינו יכול לחיות עם העובדה שיש משהו יותר מושלם ומוסרי ממנו?
תשובת האל מובעת באופן לירי מהמם בתשובתו לאיוב:
"איפה היית ביסדי ארץ? הגד אם ידעת בינה, מי שם מימדיה כי תדע
או מי נטה עליה קו?"
וכן תשובת איוב: "מי זה מעלים עצה בלי דעת, לכן הגדתי ולא
אבין, נפלאות ממני ולא אדע".
היהדות איננה קו ישר, המתחיל בנקודה א' לנקודה ג' כאשר באמצע
יש לאדם התפצלות בנקודה ב', היכולה להביאו לידי תהום או למקום
חפצו הכפוי ג' (שכן "ובחרת בחיים"). היהדות דומה יותר למעגל
המתחיל בא' ומחזירו לא', שכן "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"
וזכאי למחילה.
אין ללכת לעתיד; יש לחיות את ההווה, אשר ברוב טפשותינו הפכנו
לעבר.
אותה יד מסתירה הינה היד המתעתעת בנו, היד השקרית האומרת לנו:
"בל תביטו בעולם כמות שהוא. עדיף שתעצמו עיניים ותסתגרו
בחדרכם, באמת הפנימית שלכם" (ראו מקרה ר' מנחם מנדל מקוצק
וניטשה).
הרי בעצם במה השתנה העולם באלפי שנות קיומו, מלבד תיקונים
קוסמטים שהאדם יצר ביד אחת ואינו מוכן לראות מכיוון שידו השניה
מסתירה.
צדק אוסקר ווילד באומרו: "ההסטוריה אינה משתנה, זה האדם שמשנה
אותה".
עדיף לו לאדם לכפות את רצונו על ידו, ולא להאמין שיום יבוא
ויהיה יותר טוב, בין אם זו מלכות שמים ערטילאית או דבר סגנוני
שכזה.
מדוע עלי לצפות לדבר ערטילאי כאשר אני יכול לראות כמה טוב שורה
מולי?
ארורה אותה יד המובילה אותנו כעיוורים. וייתכן וזוהי אמירתו
הפשוטה של אותו אדם פלאי, ר' נחמן מברסלב.

כעת, נותר לנו לעסוק בפאראדוכס הפגאני יווני.
אמרנו שהיו לנו 4 תקופות חיים, מתקופת הזהב ועד לתקופתנו. מה
גרם להידרדרות? מדוע זה זנחנו או נזנחנו מאותה תקופה מפליאה?
מהי הסיבה שחבשנו לעצמינו מסיכה?
בתקופת הזהב יחסי האל/אדם היו יחסים מסוג אפאטיות. לאדם יש את
העולם שהאל ברא ולאל יש את עיסוקיו. מהרגע שבו פרומתיאוס הביא
את האש לאדם, האדם החל להבין שבאש ניתן להתחמם וניתן גם
לשרוף.
האדם החל ללבוש מסכה משום שהוא ביכר את הנתק מההרמוניה שבטבע
אל עבר המלאכותיות. הוא צעד מהמצאת הגלגל עד מרכבת המלחמה, אל
זיקוקי הדי-נור ופגז התותח, לאנרגיה אטומית והשמדה.
הוא החל את הקריעה בכך שהעמיד עצמו מעל חיות הטבע, עד אשר
הלביש במגרעותיו את האלים.
אפולו מיטיב לנגן מכל האלים על הנבל, אולם פושט הוא את עורו של
נמזיס בעודו בחיים.
זוהי המסכה שקידשנו.
האדם מעל הכול ומובנת קינתו האחרונה של האוראקל, "וי לימים
שנעלמו ולא ישובו".

אך מי קבע את ההגדרה השרירותית שניתן להתקדם רק אל העתיד ולא
לדבר שהיה?
מסיכה, כשם שחובשים אותה כך ניתן להסיר, וכשנסיר נראה ונבין
שסוף כל סוף אדם הוא אדם הוא אדם ולא מלך החיות.
לא מעל הטבע וודאי שאינו אל, אלא חלק מההוויה האינסופית.
נוכל שוב להחיות את אותה תקופה פלאית, תקופת הזהב; אושר עילאי
של פשטות ועמידה בניסיון מעשי יחזור ויקונן בעולמנו ואולי אז,
ביום חג, נזמר תפילה חרישית "לאפולו ואל כובש כנען בסופה"
שיברכו אותנו,
התמימים.


הערת מחבר:
בפירוש היהודי השתמשתי בשיטת הדיוק במילים, שיטה של למדנות
בעולם הישיבות שבה "כל המוסיף גורע", אי לכך התנצלותי במידה
ומספר דברים לא יובנו. כמו כן אני עדיין מחויב למספר סודות
שאיני יכול ואין לי סמכות לחשוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גראס?

זה לא חתול?

מי?

חתול!

כן והרגע קיססתי
אותו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/1/05 13:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיר פרידמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה