|
פיזיקה זה בסה"כ דרך פרקטית להבין איך העולם שלנו בנוי, אני אומרת להם, ומרגע
שהבנתם אפשר לנסות להבין למה הוא בנוי ככה - וזה כבר בקמפוס אחר עם יותר
כוסיות על הדשא. אז אל תפחדו מפיזיקה, אני מרגיעה, זה המקצוע הכי טבעי בעולם,
היא מקיפה אתכם מיום שנולדתם ואם להיות כנים - גם מלפני זה. כולכם בעצם יודעים
פיזיקה, רק עוד לא סידרתם לכם את זה בראש. וזה מה שנעשה כאן.
ככה הולך נאום המוטיבציה שלי לקורס הזה, כימיה פיזיקלית או תרמודינמיקה, תלוי
את מי מנסים להרשים ועד כמה. זה נשמע נאום מיותר, מי שלומד באוניברסיטה לומד
מרצונו, ולכל הפחות צריך לעבור את המבחן, אבל אני רוצה שהם יראו את היופי.
בקורס השני שאני מתרגלת, אינפי (חשבון איניפינטיסימלי), כבר ויתרתי.
היום נדבר על טמפרטורה, אני אומרת להם. ההוא בפינה נרדם ואני מתאפקת לא לזרוק
עליו טוש. אני עושה תנועה קטנה עם הסנטר לזאת שיושבת לפניו והיא מעירה אותו.
יום קשה? אני זורקת לו בשלווה מזוייפת, עכשיו נדבר על טמפרטורה ותראה איך הכל
משתפר.
מי מוכן להגיד לי מה זה טמפרטורה? אני שואלת אותם, כי המורה הכי טוב לא מלמד
אותך אלא נותן לך ללמוד בעצמך. מדד לכמה אנרגיה יש, כמה חם, עונה זה בשורה
השלישית. כוסון.
יפה, אני אומרת, נתת לי תשובה ברמת המאקרו, אני רוצה תשובה ברמת המיקרו. מה
קורה שם ברמה האטומית? מה זה טמפרטורה? מהירות החלקיקים, מהירות המוליקולות
בחומר, עונה אחת החנאנות מהשורה הראשונה ואני שומעת בקול שלה איך כל המחברות
שלה מסודרות והכתב שלה עגול ומושלם והמצעים שלה תואמים את המגבות ומסודרים
בארון לפי דרגות בהירות. אוקיי, מצויין, מהירות המוליקולות, אני כמעט שמחה
לאיד אבל משחקת אותה מפרגנת, זאת אומרת שאם בא לי תה, כל מה שאני צריכה לעשות
זה לקחת כוס מים ולעלות על מטוס. כמה זה, מהירות של מטוס, מישהו יודע? שש
מאות, שבע מאות קמ"ש? אז המוליקולות יהיו די מהירות... מהירות יחסית, קוטע
אותי קול חסר סבלנות של איזה מישהי בשורה השניה. אפילו לא מרימה אלי עיניים.
יופי לי, עוד גאון מתוסכל. יש לי מרווין קטן ואנושי אצלי בכיתה. מהירות יחסית,
אני חוזרת אחריה בטון מעריך, את אלה צריך לעודד כי לא תמיד הם מתאבדים. מהירות
יחסית של המוליקולות, זו ביחס לזו או ביחס לכלי. כמו שציירו לנו החברים מקסוול
ובולצמן. אני משרטטת להם את העקומה ויוצא לי משהו שהכביש בדרך לטרק בהודו נראה
כמו קרן לייזר לעומתו. הם מסתכלים עלי בשקט ואחרי פאוזה שהייתה יכולה להיות
מביכה, אם היא לא היתה מתוכננת, אני מדליקה את המקרן ואומרת להם, בשביל זה
הכנתי לכם שקף. הנה לכם, פיזור מספר המוליקולות לעומת מהירות. הגרף הכחול זה
טמפ' נמוכה, השחור - יותר גבוהה והאדום הכי גבוהה. שימו לב שלא רק הפסגה זזה,
אלא כל הפיזור.
מה יקרה אם ניקח את כל הגרף הכחול כולו, ונזיז אותו לאורך ציר X, ימינה? נקבל
טמפרטורה יותר גבוהה?
דממה.
אני תוהה מתי איבדתי אותם, ובאיזה שלב הם הפסיקו להקשיב. עדר של עיני עגל בוהה
בי, ההוא בפינה שוב נרדם אבל הוא לא נוחר אז אני מחליטה להתעלם. הכוסון בשורה
השלישית מכווץ גבות ולועס את העט, והגאונה הממורמרת בשורה השניה משרבטת משהו
במחברת ועדיין לא מסתכלת עלי. כן, הטמפרטורה תהיה יותר גבוהה, עונה לי הקול
המסודר של החנאנה. ג'יזס, בטח היוגורטים שלה מסודרים במקרר לפי גובה ותאריך
תפוגה. אני מסתירה את התיעוב ואומרת, חברים, תזכרו שדיברנו על מהירות יחסית.
כל מוליקולה ביחס לאחרות. עמודה שנמצאת כאן - אני מצביעה על צד ימין של הגרף -
אפשר להזיז אותה גם לכאן - חזרה למקום המקורי, או לכאן, או לאן שרוצים, זו
אותה טמפרטורה. המהירות היא תמיד ביחס לראשית הצירים. אז תמיד תהיה לנו
מוליקולה במהירות אפס? שואלת מסדרת היוגורטים. כן, אפס ביחס לכלי לצורך
העניין, אני עונה לה ומשכנעת את עצמי שעל אנשים כאלה צריך לרחם. אבל איך יכול
להיות? שואלת אחת מהלהקה שלה, איך יכול להיות שתמיד יש מוליקולה שלא זזה? כי
תמיד יש מוליקולה שבדיוק התנגשה והמהירות שלה אפס, חודר שוב הקול של הגאונה
והפעם זה טון כל כך חסר סבלנות, כאילו שאלו אותה כמה זה שתיים ועוד שתיים -
ואגב, בקורס השני, אינפי, לא מזלזלים בשאלה הזאת. יפה מאד! יעל, נכון? אני
אומרת, כי עכשיו אני מבינה שמועד השבירה הרבה יותר קרוב ממה שחשבתי, וכדאי לתת
לה הרגשה חיובית למקרה שהיא תפצח במסע של רצח אקראי ותיתקל בי. זה עובד, היא
מרימה אלי עיניים ומקמטת חצי חיוך, ואני קולטת את הראש של הכוסון מסתובב אליה
במהירות המוליקולה, ולא בפרגון. איך פספסתי את זה עד עכשיו! יש בינהם תחרות.
מעניין אם הם שוכבים. אני תוהה לעצמי איך אפשר יהיה לברר ומוסיפה שמן למדורה:
יפה מאד, וזה גם המפתח לאיך מועבר חום. חום מועבר על ידי... אני נותנת להם
להשלים את המשפט ומקהלת השורה הראשונה לא מכזיבה ועונה: התנגשויות! אני
מבסוטית - התנגשות היא דרך להעביר אנרגיה תרמית, או חום, לצורת אנרגיה.... והן
שוב משלימות: קינטית! ואני מתאפקת לא להגיד להן "ארבע רגליים טוב, שתי
רגליים..." ואני ממשיכה לשים להם הכל בצורה של נוסחאות ומשוואות שצריך לפתור,
ועושה איזה תרגיל לדוגמא כי מה לעשות, חוץ מלהבין צריך גם לדעת ליישם ולעבור
את הבחינה. הכוסון זורק לי שאלות כאילו כדי להבין יותר טוב אבל בעצם כדי לאזן
את החשבון עם הממורמרת, ובין השאלות יוצאת לו המילה המגונה
"סטטיסטיקה".
אני שונאת סטטיסטיקה. זה מדע מטומטם של אנשים אנאליים והוא מתבסס על העיקרון
הדבילי שמה שהיה זה גם מה שימשיך להיות, שזה אולי נכון רוב הפעמים, אבל בדיוק
במעט הפעמים שזה מתפקשש, זה הזמן שהחולשה של התחום הזה נחשפת המלואה: לא אכפת
לנו מה קורה תמיד, אכפת לנו מה קורה לנו. כשהיינו ילדות אחותי סיפרה לי שהיא
שמעה שחמישים אחוז מההורים מתגרשים, אבל מה שרצינו לדעת היה אם שלנו יתגרשו,
ומתי.
סטטיסטית, אני קוטעת אותו לפני שהוא ממש יעלה לי על העצבים, ההסתברות של מאורע
בדיד היא אפס. אנחנו תמיד מדברים על טווחים - מתוך מאה התרחשויות, כמה מהן
יקרו בצורה כזו או אחרת. סטטיסטית, אם כוס נופלת משולחן ונשברת, האנרגיה
הקינטית של הנפילה תתפזר בין האנרגיה הקינטית של השברים, החום של משטח
ההתנגשות והתנועה של מוליקולות האוויר שישמיעו קול. הסטטיסטיקה גם תגיד לך מה
ההסתברות שכל האנרגיה הזאת, של הנפילה והשבירה, תועבר על ידי התנגשויות
מיקרוסקופיות של החומר לאותם השברים ובאותו הכיוון, ככה שכל השברים יקפצו
פתאום ויאחו את הכוס ויעמדו חזרה על השולחן. הסטטיסטיקה תיתן לך מספר, אחד
למשהו, יותר נכון אחד לעשר בחזקת משהו, שזה יקרה. לפי הסטטיסטיקה זה אפשרי,
אני אומרת לו ומרגישה איך כולם צפים לי - הם כבר מרגישים שזה חומר שלא יהיה
במבחן אבל כבר לא אכפת לי, כי זה היופי האמיתי בפיזיקה, זה שמתחבא מאחורי
התפאורה של הנוסחאות היומרניות שבטוחות בעצמן. הסטטיסטיקה לא רק תגיד לך שזה
אפשרי, היא גם תגיד לך עד כמה זה אפשרי. היא תגיד לך שזה אפשרי פעם בכך וכך
שנים. ואני אומרת לך, אני אומרת לו, שאם נבנה מערכת סגורה בלי הפרעות, ונשבור
בה כוס,ונשאיר את השברים את אותו מספר שנים, כפול אלף, ונחמם את המערכת כדי
להזרים לה יותר אנרגיה, גם אז זה לא יקרה. האנרגיה לא תיכנס לכיוונים שצריך,
והכוס לא תתאחה לבד ובטח לא תקפוץ למעלה אל השולחן. אתה יודע למה? כי
סטטיסטיקה זה יופי, אבל מי ששולט באמת זה תורת הכאוס. הסטטיסטיקאים תמיד יוכלו
להתחמק ולטעון שזה "אפשרי אבל לא סביר", וזה סתם תירוץ. סטטיסטיקה היא עניין
של ניירות, וכאוס - עניין של מציאות. לאף אחד אין סיכוי נגדה.
אז אלף קופים עם מכונות כתיבה לא ידפיסו שייקספיר? הוא שואל בחיוך פלרטטני
ואני עונה לו, קונדרה, הא? וישר קולטת שהוא נחמד, וכוסון וחכם - ודפוק בשכל.
שהוא לא מפרטט איתי בגללי אלא כי מבחינתו החשבון עם הגאונה עוד לא אוזן, וברור
לי שהם יאמללו אחד את השני במחול של שדים ותחרותיות, כמו עוד זוג שאני מכירה,
ואם הם יעשו את השטות הנפוצה ויקימו יחד משפחה, אז הם יהיו טורנדו הרסני שישאב
פנימה את כל הסובבים עד שמשהו יפריד בינהם, וחושבת לעצמי על הפתגם "קנאת
סופרים תרבה חוכמה" וכמה שהוא דבילי, כי קנאה ולא חשוב של מי מרבה תסכול ושום
חוכמה לא מאזנת את זה.
אני מעיפה מבט בשעון ורואה שנגמר לי הזמן. רק לסכם לכם, אני אומרת להם, ופתאום
כולם בקשב מלא, רק לסכם לכם את העקרונות החשובים של השיעור הזה: חום ואנרגיה
מועברים על ידי התנגשויות, וגם אם משהו אפשרי סטטיסטית, זה לא אומר שהוא אפשרי
מציאותית. אם משהו בשאר הדברים לא היה ברור, יש לנו עוד סמסטר שלם. אבל שני
הדברים האלה הם העיקר של השיעור הזה, ומהם אפשר להסיק ולהבין את כל השאר.
כולם מתחילים לקום. ההוא שנרדם מתעורר בבהלה ונזהר לא להסתכל לי בעינים כשהוא
מבקש מגברת יוגורט את הסיכומים של השיעור, וכשאני עוברת לידה אני רואה שצדקתי
בקשר לכתב ולרשימות. אני עוברת ליד הגאונית ומספקת לה תחמושת - מספרת לה על
פרופסור אחד לידי במסדרון שצריך עוזרי מחקר, ושכעקרון הוא מעדיף דוקטורנטים
אבל לדעתי הוא ישמח לקבל אותה. הכוסון מתקרב אלינו, סקרן להקשיב, והסיסטרהוד
דוחפת אותי מהר אל האוטו בכל הכוח של אפליה מתקנת.
אני רואה את הכוסון והגאונית הולכים ביחד למנזה, לא מחובקים, ונוסעת הביתה,
בשביל למצוא את אחותי מבועסת על הספה מול הטלוויזיה, רואה איזה סדרה אמריקאית
עם קולות צחוק ברקע על משפחה שכולם בה לוקחים הכל בקלות, ומדברים בפינג פונג
של שנינויות ואבסורדים.
מה קורה טלי, אני שואלת אותה, והיא רוטנת עלי משהו וכשאני לוחצת היא מספרת
שהיא רבה עם אבא. הוא התקשר, היא אומרת, והתחיל עוד פעם לדבר על איזה בסדר הוא
היה שהוא לא עזב את הבית, ונשאר לגור איתנו אפילו שהוא נורא סבל מאמא, ואני
התעצבנתי עליו, היא אומרת, ואמרתי לו שדווקא לנו היה עדיף שיפרדו כי הם הגיעו
לכזאת רמה של שנאה בגלל שהם גרו ביחד ושאי אפשר היה לסבול את זה. הוא לא
יכול היה לעזוב, אני מזכירה לה, את יודעת את זה. אבא שלו נטש אותו כשהוא היה
קטן והוא לא היה מסוגל לעשות את זה בעצמו. אחותי מתנערת ממני בעצבים, את תמיד
מגינה עליו, אפילו עשית דוקטורט בפיזיקה כמו שהוא רצה. אין טעם לדבר איתה
עכשיו, אני יודעת, היא לא תקשיב לאף מילה ולא יעזור כמה פעמים אני אסביר שזה
לא קשור מה הוא רצה ושהוא לא מאוכזב ממנה שהיא בת עשרים וחמש ועדיין לא למדה
כלום חוץ ממלצרות. ולאימא עשית את המוות, את חושבת שאני לא זוכרת? היא ממשיכה,
את היית מחממת אותם שיריבו עוד יותר, בשביל הקיק שלך. וזה כבר מעצבן גם אותי,
כי זה אשכרה ציטוט מדוייק של אמא שלי, שאצלה כולם אשמים, רק לא היא, וזה גם
סימן שאחותי לא גמרה את הריב עם אבא והיא רוצה לריב גם איתי.
אבא אמר לך את זה? אני מנסה להרגיע את עצמי, וזה עובד כנראה על שתינו, כי היא
אומרת שלא, וממשיכה לספר איך הוא התווכח איתה שעה על כמה זה היה חשוב לנו
כילדים שאבא גר איתנו. נשבר לי ממהרצאות שלו על כמה הוא היה טוב אלינו, היא
אומרת, אני הייתי שם, וטוב זה לא היה. היה עדיף אם הוא לא היה נשאר, מאשר איך
שהוא היה צורח עליה במריבות שלהם ושובר כוסות. את יודעת שאני זוכרת את החיים
שלי לפי הסטים של הכוסות? כל חצי שנה אמא היתה קונה סט חדש בגללו. את לא
חושבת שהם היו צריכים להפרד? גם את גדלת איתם. אני יודעת מה היא רוצה לשמוע,
אבל אני לא יכולה להגיד לה את זה, כי אני עדיין מנסה לאחות את השברים חזרה, או
לפחות למנוע מהם להתפזר.
אף אחד מהם לא יכול היה לעזוב, אני אומרת לה, אף אחד מהם לא הסכים לוותר - זה
הדבר היחיד שהחזיק אותם: מי ינצח - ולא חשוב במה. אף אחד מהם לא רצה להפסיד
בתחרות הזאת, של מי יאמלל את מי יותר.
ואותנו, היא מוסיפה.
מה את רוצה ממנו, טלי? אני שואלת אותה בעדינות. הוא לא יכול לחזור אחורה בזמן.
כרגע אף אחד לא יכול. מה את רוצה? אני רוצה שהוא יודה בזה שזאת היתה טעות, היא
אומרת ונשמעת עוד יותר מדוכאת, אבל הוא בחיים לא יודה בזה שהוא עשה משהו לא
בסדר. תמיד הוא יצדיק את עצמו ויספר איזה קדוש הוא. בחיים הוא לא יתנצל ולא
יבקש סליחה. אין סיכוי.
אני חושבת לי שדווקא יש, לפחות אחד לעשרים ושמונה שנים, ומסתכלת על אחותי
הקטנה, ותוהה עד כמה באמת היא צריכה את ההתנצלות הזאת, וחושבת על קופים ועל
שייקספיר, ומתנגשת בה עם הכתף ואומרת לה בואי נסדר את הבית, לפחות את הכאוס
נצליח לנצח.
תודה ענקית לחברי פורום שולחן עגול.
|
|
-התשמע קולי,
רחוקי שלי?
-כן.
- עקב עומס,
אפשרויות העריכה
חסומות כרגע.
דוגי מנסה לדבר
עם הדפיוצר שלו
ללא הצלחה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.