יומיים בלי עמליה. תחושת חופש ואף הפקרות החלו לבצבץ בלב,
מהוססות תחילה אך גוברות ככל שהעדרה הפך לממשות. ישן באלכסון.
התעורר לבקרים עם מוסיקה. מוסיקה שאהב ובעוצמה המתאימה לו.
הקפיד להתקלח זמן ממושך עד שנגמרו המים החמים. מצא עצמו מנענע
קרטון חלב וצוחק למחשבה שהוא יכול לסיים עד הטיפה האחרונה. ואז
הגיע סטפן.
סטפן דיבר בקול שקט, חייך בביישנות ושידר נועם ורגישות. שאול,
נתפס לא מוכן לסוג זה של שיחה לאחר זמן רב בתענית
"כן"/"לא"/"אולי", אך מיהר להתעשת וחלל החדר התמלא בצלילי קולו
שזורים בגווני עניין כמותם לא נשמעו בו מעולם. שקעו בשיחה על
יהדות. יהודים וגרמנים. גרמניה וישראל. זהות. זהות דתית. זהות
לאומית. זהות מינית. דיברו קצת באנגלית וקצת בעברית והצליחו
לדון בנושאים אלה במישורים שונים: במישור הבינלאומי והציבורי
בהיבט ההיסטורי והכלכלי. במישור הבין-אישי בדגש על החברתי
והתרבותי, ובעיקר במישור האישי בדיבור פסיכולוגי עמוק. משקאות
מתאימים סייעו לשיחה. אחרי כמה בירות זנחו את סוגיית הזהויות
ושתקו. הם לא דיברו על כך וסטפן נשאר לישון.
אור בהיר, טורדני אילץ את שאול לפקוח עיניו, להרגיש את זיעת
גופו ואת צחנת החדר, תערובת של סיגריות ואלכוהול. חייך לרגע
למחשבה על עמליה, שאהבה כל דבר נקי ובמקומו. בהה בתקרה והקשיב
למים הזורמים במקלחת. במאמץ רב התיישב. חפן ראשו בין ידיו
וניסה לנשום נשימות עמוקות לשליטה בבחילה ובכבדות הראש. סטפן
יצא מהמקלחת מגבת עוטפת את מותניו. "בוקר טוב" חייך ברעננות,
שגרמה להעצמת הבחילה של שאול, שהשיב בהנהון ראש מנומס.
במאמץ רב הצליח להתרומם ולהגיע למקלחת, שנראתה רחוקה מתמיד. עד
לאסלה, עוד צעד אחד. הקיא. "אתה בסדר?" שמע את קולו המודאג של
סטפן. "כן. כן." הפטיר והמשיך להקיא. פשט בגדיו העבשים ונתן
למים לטהר נשמתו.
זו הייתה מקלחת קצרה. לא נותרו די מים חמים עבורו.
כשיצא מהמקלחת הציף אותו ריח של קפה שחור וביצים מטוגנות. חש
בבחילה בעוצמה גוברת ונשם לאט ועמוק. בלאות התלבש, תנועות
שגורות, ויצא אל המרפסת לעשן.
מלא בחיוכים ובשתי כוסות קפה התיישב סטפן לידו. "בוקר קשה"
חייך בחביבות וניסה לפתח שיחה. שאול הנהן ולגם מהקפה. לאחר
שתיקה קצרה הרהיב עוז ושאל, תוך מאמץ ניכר להסתיר את קוצר
רוחו, "מה תרצה לעשות היום?" סטפן חייך ואמר: "כל כך נחמד
כאן במרפסת, אני חושב שאשאר כאן ואקרא". עצר, התבונן בפניו של
שאול והוסיף "כמובן, אם זה בסדר מבחינתך". שאול, שתכנן
להקדיש את היום לכתיבה, אמר: "כן. אין בעיה." לגם לגימה
אחרונה של קפה קר, התעלם מהביצים ונכנס פנימה. הפעיל את המחשב
ובהה. חלפה שעה והוא הרגיש ריק לחלוטין. בזווית העין ראה את
סטפן הופך דף נוסף בספר בו קרא ולפתע נעמד ונכנס לדירה. שאול
הבחין כי עורו הבהיר הפך לורדרד. סטפן עמד ממש קרוב אליו, חייך
ושאל: "אתה רוצה לשתות משהו ? ואולי לאכול ?"
"לא, תודה", השיב שאול בקול חלוש והרגיש את המחנק בגרונו. "אני
חייב לקפוץ לבנק וגם לקנות כמה דברים", שיקר ולכן קם ויצא
לרחוב. קנה עיתון והתיישב בבית קפה. לא הצליח להתרכז בכתוב, רק
חשב על עמליה, שגם בהעדרה חמסה את מרחבו וזמנו. נאנח, שילם
ויצא שוב לרחוב. קנה ירקות, גבינות ויין וחזר לדירה.
סטפן רבץ במרפסת, קורא ולוגם קפה. "היי, חזרת מהר" אמר. "כן.
הבנק היה סגור והחלטתי להכין ארוחת צוהריים".
"אוהה רעיון מצוין" אמר סטפן בחביבות והוסיף במתיקות "אתה צריך
את עזרתי ?"
שאול, שנחרד מעצם המחשבה על נוכחות אדם נוסף בקוביית המטבח,
השיב מיד ובנחרצות: "לא! באמת שאין צורך!" ופנה לכיוון המטבח.
הכין פשטידת פטריות, הכניסה לתנור והתיישב לבהות במחשב.
כלום. רק שנאתו המשתקת לעמליה.
צלצול התנור קטע את מחשבותיו הזדוניות ואילצו לקום ממרבצו ללא
חדווה, שאפיינה בדרך כלל את פעילותו במטבח. הכין סלט, סחט
תפוזים ולא נרגע מפעולות אלה. "נאכל עכשיו?" שאל את סטפן. "כן!
אני גווע!" השיב סטפן בהתלהבות.
סטפן אכל בהנאה מופגנת. שאול ששבע מתהליך ההכנה ולא התאושש
לחלוטין מבחילת הבוקר, ניקר בצלחתו. הוא לא שאב הנאה מהתבוננות
בעונג שהסב האוכל לסטפן ולא שמח במחמאותיו.
"תגיד, מה תכניותייך להמשך היום?", ניסה שאול שנית.
"אוהה, חשבתי להמשיך לקרוא כאן במרפסת, יש שמש נעימה כל כך,
וחשבתי להציע לך ללכת לקולנוע בערב, מתחשק לך? ראיתי שמקרינים
את 'הקוביה' מה דעתך?"
"אולי." המהם שאול ונדנד ראשו מצד לצד. מכיוון שלא חש צורך
לדבר ויחסיו עם סטפן לא הגיעו לשלב שבו אפשר לשתוק שתיקה נעימה
יחדיו, קם שאול והתחיל לפנות את הכלים הריקים מהשולחן.
סטפן עצם עיניו והתמכר לשמש, חיוך מרוח על פניו. שאול, שלא
יכול לשאת את אושרו המופגן של סטפן נכנס לדירה. "אתה רוצה
לשתות משהו?" שאל מהמטבח. "כן, קפה יהיה מצוין!" השיב סטפן
בהתלהבות.
שתו קפה ושתקו. סטפן עצם עיניו והתרווח בכסא. שאול התבונן
בסטפן, שכל גופו שידר נינוחות ורוגע וחשב לעצמו: "איזה עניין
מצאתי בו אתמול ? כנראה ששתיתי יותר מידי".
"אני נכנס לנוח קצת", הכריז שאול, וכשלא התקבלה תגובה כלשהי
מסטפן והבין כי נרדם, נכנס לדירה.
משטמה מהולה בכעס לא ניתן להתיר בקלות. מחשבות על נקמה אפשרית
בעמליה הרגיעו אותו מעט והוא נרדם. נראה, כי חלפה לה דקה. אך
פקח עיניו לחדר חשוך, שהעמידו על טעותו. יצא מחדר השינה
לכיוון המקלחת וראה את פניו הקורנות של סטפן, שעדיין קרא.
בחביבות פנה אל שאול ואמר: "בוקר טוב! ישנת טוב?"
"אמממ, כן" המהם לעברו וחמק למקלחת. הוא ידע כי הפעם לא ימצא
נחמה במים, לא יהיה בהם די בכדי להרגיע את כעסו ולטהרו משנאתו,
ולכן המשיך להזין שנאתו במחשבות על אטימותו של סטפן. "כן", חשב
לעצמו, "אני יכול להבין את החיבור בינו לבין עמליה".
מותש מכעס פנה למטבח והרתיח מים. צלצול טלפון קטע את מחשבותיו.
מאז שנסעה דמם המכשיר וצלצולו נשמע עתה כה זר לאוזניו.
"כן/היי עמליה. מה שלומך/ טוב, אני שמח בשבילך/ כן. הוא כאן.
כן. מעניין./ עוד שלושה ימים את אומרת. /בסדר. תשמרי על
עצמך/ כן. גם אני".
סטפן נראה מתעניין בשיחה, וכשזו הסתיימה פנה אליו שאול להשלמת
החסר. "יש לך ד"ש מעמליה. היא חוזרת בעוד שלושה ימים, מוקדם
מכפי שתוכנן". והמשיך בטבעיות,"אתה תהיה כאן? היא רוצה לראות
אותך".
"אוהה זה יהיה נחמד מאוד" השיב סטפן במאור פנים. "הטיסה שלי
בעוד שבוע וחשבתי לטייל קצת בדרום, אבל נעים לי כאן. הדירה
שלכם כל כך נעימה ואתה מארח אותי כל כך יפה. אם בסדר מבחינתך
אחכה לעמליה ואשמח להיות עוד קצת עם שניכם".
מתוך המחנק הצליח שאול למלמל חלושות "כן. זה יהיה נחמד". וכדי
שלא תיחשף מצוקתו, החליף נושא ושאל: "איזה סרט רצית לראות? אהה
כן. 'הקוביה'".
הסרט נתן לסטפן עילה לחזור לנושא האהוב עליו - השואה. שאול
הפסיק להקשיב למלל הבלתי פוסק של סטפן בנושא ונגרר אחריו לפאב.
שתק והקשיב שוב לסיפור המשפחתי של האיש. "בוא נלך", אמר לאחר
שעה בה שתה, שתק והנהן בראשו. ביקש חשבון ושילם. אחרי הכל, חשב
לעצמו, האיש אירח את עמליה כל כך יפה והרגיש איך מחשבה זו
מזינה את פריחת שנאתו אליה. הוא נדהם מהטבעיות שבה קיבל סטפן
את האירוח כולו, למעשה, הרגיש שסטפן חש הרבה יותר נוח ממנו
בדירתו. זה כנראה עניין תרבותי חשב, יודע שאף אחד מחבריו,
שהתמעטו עם השנים עד שנעלמו כמעט מחייו לא היה נוהג כסטפן.
הבנה זו לא הרגיעה אותו. חזרו לדירה וסטפן הכין לעצמו קפה.
שאול נכנס למקלחת קצרה ולאחריה, מעורפל נכנס למיטתו, מתעלם
מנוכחותו של סטפן, נרדם. חריקת דלת המרפסת גרמה לו להתעורר על
מיטה סתורה, לחוש גוף מיוזע ולגלגל בראשו משפט שלא אמר לעצמו
זמן רב:
"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת
השמש".
נאנח. נכנס למקלחת שרצפתה רווית מים ובזווית העין הבחין בכיור
מלא בכלים מלוכלכים. שטף פניו וגם את הכלים, הכין קפה ויצא אל
המרפסת.
"בוקר טוב!" צהל סטפן ונראה מאושר ונמרץ, "אני חושב שאבקר בכמה
מוזיאונים היום. מה דעתך? תרצה להצטרף אליי?"
"לא, אני חייב לסיים כתיבה חשובה. ואחר כך לפגוש כמה אנשים,
קח אתך מפתח למקרה שלא אהיה כאן" מיהר שאול להשיב. הקלות שבה
נאמרו הדברים הפתיעה אותו והרי דבר מזה לא תכנן לעשות. סטפן
יצא ושאול התבונן בדירה בתחושה של זרות. התבונן בספרים. ספריו.
עמליה הכריחה אותו לאבק את הספרים בתדירות של פעם בשבועיים.
הוא נזכר בקולה הנוזף:"אם נגזר עליי לחיות בתוך ספרייה, לפחות
שתהיה נקייה!" שלף אבידן מהמדף האמצעי וקרא:
"שנאה ארוכטווח
לכאורה
אתה שונא את רוב בני האדם,
אשר חיים אתנו ואתך. כלכולם
אויב אחד גדול ולא חכם. אפילו
הטוב שביניהם - משוך ידיך..."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.