"זה שקר!" צעק. אני מכיר אותו כבר כמעט עשרים שנה ובחיים שלי
לא ראיתי אותו ככה.
"בחיים לא עשיתי דבר כזה!". רוני נקרע בדמעות מול עיני השופט,
אבל כלום כבר לא עזר.

שעה ועשרים ממודיעין לתל-אביב, איזה ייאוש. לאחרונה הפקקים
האלו הופכים ממש בלתי אפשריים. כשהייתי צעיר, הבטחתי לעצמי
שאני אגור במושב, אולי בשרון או בצפון. הילדים שלי יגדלו במקום
עם מרחבים, עם ירוק מסביבם (כמה פעמים כבר עברה לי בראש התמונה
של יונתן, עם העיניים הכחולות והתלתלים השטניים שלו, רץ אל עבר
המצלמה).
בסך הכל טוב כאן, יונתן עושה רושם טוב מאוד בגן, הגננת אומרת
שהוא כשרוני בצורה בלתי רגילה והיא ממליצה לנו בחום לטפח אותו
עד כמה שניתן. מירב מרוצה מהפארקים שקרובים לבית ומהקרבה
להורים שלה והילה עסוקה בשאלות הרות גורל כמו האם להסתובב על
הגב, או שמא נוח יותר להישאר על הבטן.
אבל שעה ועשרים ממודיעין לתל אביב, אפשר להשתגע!  

"וואקף! וואקף!" לפתע כריזות רמות מפצחות את רעש המכוניות.
ארבע מכוניות משטרה, מהם שתיים של מג"ב מנסות לפלס לעצמם דרך
בפקק האין סופי של כביש 443 של יום שני בבוקר. תוך מספר שניות
מתווספות יללות החירום של הניידות לכריזות הדורשות ממישהו לא
נודע לעצור. כמו בסימפוניה מצטרפות אליהם בתיאום הצפירות
היפניות, הצפירות הצרפתיות וחזק יותר מכולן, הצפירות
האמריקאיות.
תמיד הם חייבים להיות הכי חזקים האמריקאים. אפילו בצפירות
החארות האלו הכי טובים. צחקתי בעצמי, זה היה אחד מאותם רגעים
נדירים שאתה מצחיק את עצמך ולא יכול לשמור את זה בבטן.
מימיני עמד נהג מונית שנראה חצי עצבני וחצי משועשע מכל
הסיטואציה. "רק רעש הם עושים, אף פעם הם לא תופסים אותם", פנה
אלי הנהג מונית בנימה חצי עצבנית וחצי משועשעת. "רק רעש" אמרתי
לו וחייכתי אליו. הוא צחק ושנינו הרגשנו טוב שאנחנו שותפים
לאותה הרגשה.
לאחר מספר דקות הכריזות ברמקול נפסקו והסירנות נחלשו מעט,
כנראה שהם היו כבר בקשר עין עם השב"חים אבל הם איבדו אותו
וחתכו לכיוון היער לחפש אותם שם.
"שיהיה יום טוב בן שלי" צעק הנהג, מודע לכך שהפקק יהיה פה גם
מחר. "יום טוב" עניתי.  מדהים איך אפשר להתרגל לכל שגרה שהיא.

"מה שתבקש ממני, לא תוכל לתת כי אין לי, כל מה שתרצה תיתן לי
וככה זה יהיה, חפלה". אני חושב שפיתחתי איזה סוג של סטייה, אבל
אני חייב לחכות עד ה"חפלה" לפני שאני לוחץ על הSEND. מספר
חסום.
-"הלו?", חיכיתי כמה שניות של שקט עד שהגיעה התגובה המיוחלת.
-"איזה כיף לשמוע את הקול שלך על הבוקר", לא זיהיתי מי מתקשרת
בשעה כזו. קול ילדותי במקצת, חשבתי, אבל נשמע מאוד ממוקד יחסית
לשעה מוקדמת כל כך בבוקר.
-"מי זאת?",
-"אתה לא מזהה אותי, אני מתחילה להעלב"
-"את לא צריכה להעלב, אני רק התעוררתי לא מזמן", באמת שלא היה
לי מושג מי אותו קול מסתורי אבל החלטתי לזרום עם השיחה, רק שלא
תעלב לי בטעות.
צחוק נשמע מעבר לקו השני. הצחוק התחלף במהירות לקול ענייני
יותר
-"אני לא מאמינה. תגיד, יש לך תוכניות להיום בצהריים?"
-"אני פתוח להצעות, אבל רק תדעי שאני בן אדם נשוי", בחרתי
לזרום עם השיחה ההזויה, זה לפחות יעביר את הדרך עד לעבודה.
-"אל תדאג, אני משלמת", פתאום הקול שלה הפך רך יותר, עשה רושם
שהיא מרגישה יותר ביטחון בשיחה.
-"אין מצב שבחורה משלמת עלי, אני שמרן בדברים האלה"
-"שמרן? אני לא זוכרת אותך כאדם שמרן כל כך..."
זהו, עד כאן. מי זאת הבחורה הזאת ולמה היא מתקשרת אלי?
-"אני יכול לדעת עם מי אני מדבר?", בחרתי לעבור לקול תקיף.
-"תגיע בשעה אחת וחצי לדיקסי, בבית קליפורניה, יש הזמנה לשני
מקומות על שמך, אל תאחר"
-"אני לא מגיע!", עניתי לתוך הדיבורית, אבל באותו הזמן כבר
דיברתי לעצמי, שיחת הטלפון נותקה.

הגעתי לאיזור המשרד, ומצאתי מקום חניה ממש בפתח הכניסה. בימים
כתיקונם, עובדה זו הייתה מביאה אותי עוד באותו רגע לדוכן הלוטו
הקרוב, בידיעה שאם מצאתי חניה כזו, לזכות בלוטו זה כבר ממש
משחק ילדים. אבל היום, כבר לא הופתעתי משום דבר ועליתי למעלה.
בכניסה דבר ראשון ראיתי את דליה, המזכירה האישית אדי רימון.
-"אל תשכח שיש לך היום שיחת רבעון עם אדי"
-"לא שכחתי, תודה" אמרתי לה.
בדרך למשרד שלי ראיתי מרחוק את אדי. מר אדי רימון היה אחד
מהמנהלים הטובים ביותר בפ נתקלתי מעודי. הוא ניהל את החברה ביד
רמה, אך עם זאת, תמיד הקפיד להתעניין גם בצדדים האישיים של כל
עובד ולא רק בפרטים המקצועיים. הוא ראה במתן הרגשת המשפחתיות
אמצעי לשמירה על הליכוד והמוטיבציה של העובדים. לא פלא שהוא
טווה את הלוגו של החברה: "חברה אחת, משפחה אחת, הצלחה אחת".
החברה עסקה באופן רשמי בייעוץ אסטרטגי לחברות ממשלתיות ושדרוג
מוצרי מדף לשוק הפרטי. בפועל, החברה עסקה בתחומים נרחבים הרבה
יותר.
נכנסתי למשרד וניסיתי להתחיל לעבוד. פתחתי את המחשב על מנת
לראות את הלו"ז שמתוכנן לי להיום. תוך כדי מעבר על המיילים
שכבר הספיקו לשלוח לי על הבוקר, לא עזבה אותי המחשבה מי הבחורה
שרוצה להיפגש איתי? ויותר חשוב, למה?
לא יותר מרבע שעה של עבודה, הביאה אותי למסקנה שאני חייב לראות
מי זאת. מה אכפת לי? אז נעשה ארוחת צהריים בחוץ. אני אוכל את
הכנפיים הכי טובות שתל אביב יכולה להציע ונראה מי אותה בחורה
מסתורית. לפחות אני כבר יודע שיש לבחורה הזאת טעם טוב באוכל.

הגעתי למסעדה בשעה אחת עשרים וחמש. בכניסה עמד שומר ישנוני, בן
שישים לערך, שנופף לי לשלום עם המגנומטר שהיה בידו. המסעדה
נראתה הומה ושוקקת, כיאה למסעדה בלב תל אביב בשעת צהריים.
הלכתי לכיוון המארחת שעמדה בכניסה. בחורה יפה, באמצע שנות
העשרים לחייה, בעלת חזות מרשימה. במבט ראשון, היא נראית כבחורה
בעלת פלצנות במידה. כזו שניכר כי אימצה את הפוזה במהלך חודשי
עבודתה כאן, אך גם הביאה כמות לא מועטה מהבית.
-"שלום, יש לך הזמנה?"
-"שני מקומות, לאחת וחצי"
-"מה השם בבקשה?"
לפתע ראיתי בזוית העין בחורה שמרימה את ידה לעברי ומסמנת לי
להיכנס.
-"לא חשוב, נראה לי שהיא כבר בפנים, תודה"
המסעדה הייתה חשוכה מעט ולא הצלחתי לזהות מי הבחורה שקראה לי
להיכנס. לאחר מספר שניות כבר לא היה לי ספק.

-"מה את עושה כאן?" הרגשתי את פעימות הלב דופקות בי בעוצמה
ולרגע לא יכלתי להוציא מילה. מעטות הפעמים שהייתי במצב שלא
יכלתי להגיד כלום.
-"איזה חליפה, אם הייתי יודעת שככה את מתלבש לעבודה הייתי
עוברת בעזריאלי וקונה איזה משהו". היא צחקה.
לאורית היה יופי כפרי. היא אף פעם לא התאפרה ואף פעם גם לא היה
לה צורך בכך. לבושה בגופיית ספגטי אדומה, בעל מחשוף אדיב,
וג'ינס צמודים, נראים שכבר עברו לפחות עשרים כביסות.
-"למה לא אמרת לי שזו את בטלפון?"
-"לא הייתי צריכה, ידעתי שהסקרנות שלך יותר חזקה ממך, זה הימור
בטוח. אתה נראה נהדר". איך אחרי כל הזמן שעבר, היא עדיין שוברת
אותי תוך שניה.
-"האמת, המחשבה הראשונה שעברה לי שראיתי אותך..."
-"אחרי ההלם..." התפרצה לקו המחשבה שלי,
-"כן, אחרי ההלם, זה כמה שאת נראית קורנת", לפתע הרגשתי מובך.
-"אז מה? הסתדרת. עבודה, בית, ילד..."
-"שני ילדים", קטעתי אותה, "הילה הקטנה, בת 4 חודשים".
-"אני לא מעודכנת".
המלצר שהגיע לקח את ההזמנה. תוך מספר דקות השתיה כבר הייתה על
השולחן וכנפיים הגיעו כעבור חמש דקות נוספות.
-"אז למה קראת לי באמצע החיים?" ניסיתי לגייס נימה עסקית
ועניינית. אחרי הכל, זו הנימה שאני רגיל לדבר בה ברוב היום.
-"רוני מאושפז במצב קשה, הוא מואשם בהריגה". אורית הרכינה את
ראשה אל עבר השולחן ומייד הרימה אותו בחזרה כאות חוזק. מוזר
איך תחושת הגעגוע לאורית התחלפה תוך מספר דקות לדאגה לרוני.
רוני שמש היה מהבחורים הטובים. הוא התגייס לנח"ל לגדוד 931,
אחרי האימון המתקדם יצא למכ"ים מוקדם ובהמשך לבה"ד 1. בתפקידו
האחרון היה סמ"פ של גדוד 50. הוא קיבל החלטה שהוא רוצה לצאת
מהצבא ולהתחיל ללמוד. הכרנו עוד בתיכון והתגייסנו ביחד. בתחילת
השירות עוד שמרנו על קשר, אבל היציאות שלנו היו שונות והקשר
נותק.
-"איך קרתה התאונה?" היה לי ברור שמדובר בתאונת דרכים.
-"הוא חזר מפלמחים לכיוון ראשון ואיזה נער בן 17 יצא עם
הטרקטורון שלו מכיוון השדות של נטעים. הנער יצא במהירות ורוני
לא הספיק לעשות כלום".
-"זה שהנער נפגע זה ברור, אבל איך רוני נפגע?". היה לי ברור
שרוני היה עם חגורת בטיחות. הוא היה אדם בטוח ולא לקח סיכונים
מיותרים. ןבכלל אחרי כל הרעל שקיבל בבה"ד 1 ואח"כ כסמ"פ, היה
לי ברור שאין מצב שהוא היה עם חגורה.
-"הרכב של רוני לקח אותו, הם איבדו שליטה ונעצרו בגשר של כביש
4"
הגשר הזה היה מוכר מאוד לי ולאורית. בתקופת התיכון, כשהיינו
הולכים לים, היה לנו הרגל לפתוח את החלון ולצפור מתחת לגשר של
פלמחים. "גשר הצרחות" קראנו לו ועכשיו הוא נהיה "גשר הדמעות".
המחשבה הזו העבירה בי חלחלה, ושמרתי אותה לעצמי.
-"איפה הוא מאושפז?" שאלתי.
-"הוא באסף הרופא. אתה יכול ללכת לראות אותו?"
שיט! הפגישה עם רימון. אין מצב שאני יכול לפספס אותה.
-"המצב של רוני יציב כרגע, אני אגיע אליו בהקדם האפשרי, אבל
אני חייב לסגור מחויבויות קודמות על מנת לטפל במצב כמו
שצריך".
יצאנו מהמסעדה, והלכתי לכיוון האוטו.
-"אני אדבר איתך עוד היום, זה עדיין אותו מספר?"
-"כן. תודה." אמרה והגניבה חיוך דואג.
כל הדרך למשרד חשבתי על הפגישות שצריך להזיז על מנת לפנות את
הזמן הדרוש להגיע לרוני. החנייה שפיניתי כבר הייתה תפוסה
ונאלצתי לחנות רחוק. לפחות משהו ביום הזה הגיוני, חשבתי,
ועליתי למעלה.