הייתי בבית, הייתה שעת צהריים. הייתי זרוקה על הספה והעיניים
נעצמו ללא התנגדות. טלפון, הקול שלו נשמע ברקע. לא רציתי שהרגע
הזה יגיע, משום מה העדפתי לישון ולשכוח מכל העניין. "תהיי
במקלט בעוד חצי שעה. אנחנו נחכה לך שם".  איזה מטומטמת אני
שהסכמתי, כל כך התלהבתי מהרעיון בהתחלה שלא חשבתי על מה שעלול
לקרות- ניסחפתי, הם כל כך התלהבו שזה באמת נישמע מלהיב. הם גם
דיברו עליו בכזה זילזול שהם חילחלו את זה לתוכי. לא חיבבתי
אותו במיוחד ואחרי שהם דיברו איתי לא חיבבתי אותו עוד יותר,
אבל עדיין הרגשתי שזו הייתה טעות מצידי להסכים.
קמתי מהספה, שפשפתי את העיניים. "אם רק יכלתי לחזור לישון..!"
חשבתי, אך זה היה לשווא. אצלנו- מילה זו מילה.
התלבשתי הלכתי למטבח, הוצאתי אותו מהמגירה הראשונה מימין- הוא
היה כסוף, מבריק, חד.
עטפתי אותו בנייר עיתון זרוק שהיה על השולחן, הכנסתי לתיק
ויצאתי.
לא היה לי אף אחד בבית וזה חסך לי הסברים.
השעה עוד הייתה מוקדמת, היו לי עוד עשרים דקות וזמן הדרך הוא
עשר דקות אך עדיין  מיהרתי. מצאתי את ההליכה שלי גובלת בריצה.
רציתי לסיים עם זה, לראות אם זה כל כך נורא כמו שחשבתי.
הגעתי למקלט. למקלט היה מראה של  מבנה נטוש, מהמבנים שרואים
אותם וישר עוברים לצד השני מפחד שיהיה שם משהו, או מישהו.
פתחתי את הדלת, היא חרקה כרגיל, והיה לה מגע מחוספס שתמיד
צימרר אותי. הם היו שם- עמדו במן חבורה ודיברו על מה שעומד
לקרות. ליאור התקרב אליי, "הבאת?", עניתי שכן. הורדתי את התיק
מהכתף והוצאתי אותו. "תיזהר", הנחתי לו אותו ביד. הוא הוציא
אותו מהנייר עיתון, החזיק אותו מהידית והפך אותו מצד לצד.
"מרשים..".
"טוב, אז שהכל מוכן, והכל מובן, יש למישהו שאלות? שלא יהיו
בעיות אחר כך..." - כולם שתקו. עמדו מוכנים לצאת. אני חושבת
שאני היחידה שהיססתי.
ליאור פתח את הדלת ויצא ראשון, אחריו אני וכל השאר. היינו
חמישה ילדים. כולם ניראו כל כך נחושים במה שהם עומדים לעשות.
הלכנו דרך שביל עפר, אלעד אמר שזה יותר בטוח. הרגשתי שכל דקה
כמו נצח, והשביל ניראה כלא מסתיים. כולם היו בדממה, והלכו
קדימה.
כמעט ולא הסתכלנו אחד על השני, כל אחד היה סגור במחשבות שלו על
מה שעומד לקרות.
"זה קרוב,עוד עשרים  מטרים בערך  אנחנו מגיעים." ליאור אמר.
הפנים של כולם נהיו רציניות יותר משהיו. ככל שהכל היה מתוכנן
לפרטי פרטים ככה הלחץ גבר, פחדנו שמשהו יישתבש.
הגענו. נעמדנו מול הבית שלו. היה לו בית פרטי, חצר גדולה.
התקדמנו לכיוון דלת הכניסה, וליאור צילצל בפעמון הדלת. לאחר
כמה שניות של שקט, ניפתחה הדלת. הוא עמד שם, ראה את כולנו
והחוויר.
אלעד לא חיכה עוד רגע אחד נוסף. הוא התקדם אליו תפס אותו ודחף
אותו לפנים הבית. אנחנו המשכנו אחריו בלי לחשוב יותר מידי.
הוא זרק אותו על הריצפה באחד החדרים. "עדיף לך לשתוק.!". הוא
החזיק לו את הידיים וליאור הביא את התיק. הכל היה כל כך מהיר.
ליאור הסתכל עליי "את, קחי, תעשי את זה מהר. יש שלושה קליעים
ואין מקום לטעויות".  התחלתי לרעוד, הוא שם לי אותו ביד. לא
חשבתי שאני אצטרך לעשות את זה. לא ידעתי שאני אצטרך לעשות את
זה עם זה. למה אני? לא היה לי שנייה לחשוב וכבר עוד צעקה "נו.!
למה את מחכה?? תסיימי את זה כבר!". והוא היה שם, בין הידיים
שלהם, מוחזק, העיניים שלו דמעו והוא היה משותק, היה לו פחד
בעיניים, מבט מבקש רחמים. ולרגע, מה שחששתי שייקרה- קרה.
לא הייתי מסוגלת. ומכל עבר היו צרחות, כל החמישה צרחו וזירזו
אותי. אבל הפנים שלו היו לי מול העיניים, זה היה קשה מידי.  "
אם את לא רוצה לסיים כמוהו, תסיימי עם זה עכשיו.!!". רעדתי
כולי, כל כך הרבה מחשבות, הכל היה כל כך מהיר, צעקות, בכי,
עיניים מפוחדות, הכל כל כך הלחיץ..! לחצתי.!! דממה. כולם עמדו
דוממים ורק הקולות האחרונים שלו נישמעו. ואחרי כמה שניות- גם
הוא שתק. הוא היה שם, מתרוקן מדם שהשטיח סופג. אלעד עזב אותו,
"קדימה, חייבים לעוף מפה".
כולם אספו את כל הדברים שלהם, את התיק ואת הניירות.
אני עמדתי מולו, לא מצליחה להבין, לא רוצה להבין.! מה קורה
כאן?? רגע..! אבל שוב לא היה לי זמן למחשבה. הם תפסו לי את
היד, "אל תתחילי להיות רגשנית עכשיו. חייבים לעוף.!" ומשכו
אותי החוצה מהבית.
ועכשיו אחרי שראיתי את המבטים שלו, מבקשי הרחמים על השטיח,
קיבלתי את התשובה שממנה פחדתי- זה היה נורא, יותר נורא ממה
שחשבתי.