תמיד שמעתי כל מיני סיפורים כאלה - אבל זה אף פעם לא קורה. אף
אחת לא התחילה איתי בצורה החלטית כל כך, ולמרות שבהתחלה סירבתי
- היא לא ויתרה. אף פעם ביחסים שבינו לבינה זה לא הלך לי כל כך
חלק כמו עכשיו, ככה שכל מה שאתה צריך לעשות זה להיות שם - והכל
כבר יזרום. אף אחת לא הסתכלה עליי עם ניצוץ בעיניים. אף פעם לא
עמדתי במצב שמישהי אומרת לי אחרי כמה שעות "אני רוצה אותך". אף
פעם לא חשבתי אפילו שאני יהיה זה שיגיד: "רגע, זה מתקדם מהר
מדי". אף פעם לא חשבתי שאני אתייסר בין הגוף שאומר "כן" לבין
הראש שאומר "לא". ומה שהכי גרוע - זה שאף פעם לא חשבתי שאני
יכול להיות חרא כזה שינצל את המצב הזה.
ואולי בגלל שאף פעם לא הייתי במצב הזה - אז לא ידעתי ממש מה
עושים. אולי בגלל זה לא ידעתי איך זה מרגיש כשאין רגש בכלל -
ואולי בגלל זה לא ידעתי מה להגיד ואיך להתנהג. כי כשהכל הולך
חלק, אבל ממש חלק, שאני אומר לעצמי שזה חלק מדי - אז תופסים
תאוצה וצוברים מהירות - ופתאם אתה מוצא את עצמך במקומות שלא
רצית להגיע אליהם, ומעט אח"כ אתה בכלל לא יודע איפה אתה.
אז לא ידעתי מה להגיד ומה לעשות - ואז פתאום התחלתי להרגיש -
אבל כשהרגש מגיע ככה, בלי הזמנה מראש, הוא מגיע עצבני, ואז דבר
ראשון אני מרגיש מחורבן. אחרי זה הרגש מתחיל לשחק עם החבר שלו
במצבים כאלה - המצפון, ושניהם ביחד עושים חגיגה שלמה.
אחרי שהם נרגעים קצת, אז הרגש מרשה לעצמו לעשות עוד דברים -
ופתאום אני מבין שהיה לי טוב לפני כן - רק שהרגש לא היה שם
להראות לי את זה. מסתבר שהיא נגעה בי. היא נגעה במקומות שאני
חשבתי שהם מתים - אבל היו אלה פשוט מקומות שלא נגעו בהם הרבה
זמן - ובגלל זה לקח להם זמן להתעורר, ואז, כשאני רוצה להוציא
את הכל החוצה, להגיד את כל מה שיש לי להגיד - שהרגש שם, שהוא
כל הזמן היה שם, הוא פשוט הסתתר ולא ראיתי אותו קודם - אז כבר
אין לי למי להגיד את זה. היא כבר הלכה. זה כמו שהיינו ילדים
והיינו משחקים מחבואים - אחרי הרבה זמן שהיינו מחפשים מישהו
ולא מוצאים אותו, היינו פשוט מתייאשים והולכים הביתה.
אז ממש אותו דבר, היא חזרה הביתה ונעלמה באותה מהירות שבה היא
הגיעה. אבל היא לקחה ממני משהו שבהתחלה לא שמתי לב אליו - קצת
רגש. והאמת, מגיע לה אפילו יותר. היא גם השאירה משהו, משהו
שהרגש שלה נתן לה, את הניצוץ בעיניים - אותו ניצוץ שאני
כיביתי... |
