[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה סוסלוביץ'
/
אמיר נגד העולם

"אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול."

"השעה 2 בלילה, ואני עולה במדרגות לדירה שלי ושל מעיין. אני
מטפס במדרגות  לאט, מותש מהיום שעבר עלי בעבודה.
הגעתי לדלת הדירה שלנו, קומה 3, דירה 11, והכנסתי  את המפתח
למנעול, שהסתובב ונפתח בקלות.
נכנסתי לבית שלנו, כל האורות דולקים, הטלוויזיה עובדת ואין
צופה, המחשב כבר עבר לשומר מסך.. הלכתי לחדר השינה  שלנו,
וראיתי שם את מעיין.  היא נראתה נהדר. היא לבשה את החולצות
הענקיות האלה, שכיסו את גופה היפה עד לתחילת הירכיים, וזהו,
בלי תחתונים, גופיה או חזיה. אפשר היה להריח את ריחה באוויר.
והריח, הריח הזה עשה לי משהו. היא ישנה על המיטה,  הרגלים שלה
היו מפוסקות קמעה,מספיק כדי לגרות אותי.  העיניים שלה היו
עצומות, היא נראתה כל כך שלווה.. רציתי לעזור לה עוד קצת..
היינו ביחד כבר 3 שנים,  מגיע לה. התחלתי  ללטף אותה, מגע
מרפרף מאצבעות הרגליים הקטנות והעדינות שלה, דרך הרגליים
המעוצבות להפליא, אל בטנה ואל החזה הקטן והמושלם שלה, משתמש
במגע הקסם שלי לעשות לה צמרמורות בכל הגוף, אפילו כשהיא ככה,
ישנה. כיסיתי אותה באלפי נשיקות קטנות, ולאט לאט ירדתי למטה,
אל בין רגליה, מלקק אותה מבפנים, אוהב אותה.
היא הראתה סימנים של הנאה, מלבד נוזליה שנשפכו לתוך פי. היא
התמתחה, ידה הגיעה אל ראשי ודחפה אותו פנימה, רומזת מתוך חלום
שאמשיך.
הרגשתי אותה. ידעתי שהיא קרובה לשיא. גופה התעוות והתכווץ
מהזרמים שהעברתי בה. ואז זה קרה. בין הגניחות הלא מודעות שהיא
השמיעה היא אמרה משהו שאני לא אשכח בחיים - "אני בהריון, אל
תזיין אותי".
באותה שניה, הזמן קפא. לא יכלתי לזוז. היא אמרה היריון, לא?
אלים, שמרו אותי. אנחנו בני 23. היא סטודנטית לרפואה, ואני
סטודנט לפסיכולוגיה. מה קורה פה? איך זה הגיע להיריון? תמיד
היינו זהירים! מה נעשה עכשיו?"



-"ואז התעוררת?"
"כן. אין לך מושג כמה זה היה מפחיד"
-"יכולת לחסוך ממני חלק מהתיאורים"
"אני משלם לך, לא? חוץ מזה, אתה צריך לומר לי מה החלום הזה
אומר"
-"אתה מפחד ממחויבות"
"איך זה קשור לזה שחלמתי  שהיא לומדת רפואה ואני פסיכולוגיה?"
-"שני מקצועות מאוד מחייבים"
"אתה מזכיר לי את היועצת שלי מהתיכון"
-"אתה אף פעם לא מצטער שהתחתנת עם לפני שהספקת ללמוד?"
"ומה הייתי עושה עם הייתה לי השכלה גבוהה?"
-"זה מה שאני שואל, בעצם"
"מה זה משנה עכשיו? אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה"
-"אם תמשיך ככה באמת לא תהיה. מה לגבי לחיות את החיים שלך כמו
שאתה רוצה? הפסקת להאמין בזה?"
"אחרי שלילי נולדה."
-"אתה אוהב אותה?"
"אתה יודע שכן"
-"אתה אוהב את מעיין?"
"כן."
-"אתה אוהב אותה או שאתה רגיל אליה? בכנות עכשיו, אתה יודע שכל
זה חסוי."
"בחלום היינו 3 שנים ביחד לפני שהיא נכנסה להריון. במציאות זה
היה שלושה חודשים לכל היותר."
-"אז מה אתה אומר בעצם? היא פשוט נחתה עלייך בבום עם ההיריון
הזה?"
"כן. לא היה לי זמן לגלות בכלל אם אני אוהב אותה, אם אני רוצה
להמשיך בקשר הזה בכלל. לימדו אותי תמיד לקחת אחריות על המעשים
שלי. וזה מה שזה היה. זה מה שזה יהיה תמיד. אמיר מנסה להיות
אחראי ולהוכיח לכולם שהוא לא חתיכת חרא שקרן וחסר אחריות"
-"מישהו אמר לך את זה פעם?"
"אמא, אבא, מי שלא תרצה."
"הזמן שלנו נגמר להיום. אתה יכול לקבוע את הפגישה הבאה אצל
המזכירה שלי בדרך החוצה. אנחנו נמשיך את השיחה בפעם הבאה."



בזמן שיצאתי מהמשרד שלו, לא יכולתי שלא לתהות איך החיים שלו.
הוא נשוי? יש לו ילדים? איך חיי המין שלו? נכנסתי לאוטו
והתחלתי לנסוע. החיים בחיפה לא רעים בכלל.  לא שהחיים עצמם הם
משהו, כן?
פשוט תהיתי לגבי מה שהוא אמר היום. אם הייתי חי את החיים שלי
כמו שאני רוצה. איך החיים שלי היו נראים. אם פעם אחת הייתי
עושה את מה שאני רוצה.
עלתה לי מחשבה כזו לראש.
נסעתי עד הצוק הגבוה הזה שמעל קו החוף. הסתכלתי למטה, על
הסלעים החדים וחייכתי לעצמי. כן, זה מה שאני רוצה. לקחתי 10
צעדים אחורה. התחלתי לרוץ. מהר יותר, מהר יותר.
קפצתי.
"אהההההההההההההההההההההההההההההההההההה"



-"תהיה בשקט כבר, אתה מפריע לכל הבית לישון"
"כן אמא".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בהיותי נער צעיר
לימים מתה עלי
אימי. אבל ככל
שעובר הזמן היא
פחות ופחות
סובלת אותי.



חרגול בטיזר
מתוך המונולוג
האינטרוספקטיבי
אורבאני שלו,
"מדוע אני מיוחד
ואתם לא"


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/1/05 22:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה סוסלוביץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה