היא תמיד היתה שונה.
אבל היא לא אהבה את המילה הזאת. "שונה". זה לא היה נשמע לה
טוב. ככה היא קראה לדברים אחרים, אך לא לעצמה.  היא קראה לעצמה
מיוחדת.  זה התנגן באוזניה בצורה יפה יותר. עדינה יותר. וכזאת
באמת היתה. מיוחדת. מיוחדת במינה.
שערה היה חום בהיר. עם כמה פסים סגולים. פניה היו טיפה
מאורכות. אך מאוד יפים. למעשה, היא היתה נערה יפה. אף כי אף
פעם לא האמינה בכך.
תמיד היו לה ציורים על הידיים. או "קשקושים" כמו שאמה היתה
קוראת לזה. אבל היא אהבה אותם. כל יום ציירה משהו אחר ושונה.
בד"כ היו אלו צורות עיגוליות למיניהן. כמו ציורי קיר עדינים.
היא היתה מאוד עדינה. אפילו שברירית במקצת. וגם מאוד רזה. אחת
כזו, שבמשב רוח קל, היתה זזה מעט ממקומה, אך מיד היתה חוזרת
לשם, כי לא רצתה להראות שעפה מעט. כולם אז היו מחייכים קצת.
וחוזרים לעיסוקם.
היא גם היתה מהאנשים האלו שכיף לשמוע אותם מדברים. היה לה
סגנון דיבור ייחודי. משלה.
תמיד כשהיו שואלים אותה שאלה בכיתה, כולם היו מסתובבים אליה,
כיוון שישבה מאחור, והיו במבטם מהופנטים. היא היתה עונה
בחינניות, בשקט, ובמן שלווה כזו רגועה על פניה. יחד עם מעט
ביישנות. ותמיד, כשהיתה מסיימת לדבר, היה לה מן חיוך קטן על
פניה, ואז היתה משפילה את מבטה, וחוזרת לצייר על היד.
היו לה את החברות והחברים שלה, ולמרות שלא היתה בין
ה"מקובלים", כולם אהבו אותה.
גם זה היה ייחוד שהיה רק בה. היא לא דיברה הרבה. ולא היתה כזו
שרוצה רק תשומת לב.
היה לה טוב עם חבורתה, ולא היה אכפת לה אם אחרים גם אוהבים
אותה, ההיפך, זה עשה לה דווקא הרגשה יותר טובה. גם היתה מתלבשת
בצורה מיוחדת. כל מיני בגדים רגילים, אשר בתוכם שילבה אלמנטים
מיוחדים. כמוה. וזה היה נראה מקסים.
כשהיה יורד גשם ורוח חזקה, והיא היתה צריכה לחזור ברגל מבית
הספר, היתה מחזיקה חזק חזק את המטריה שלה בצבע תכלת עם נקודות
לבנות קטנות, ומתחילה לרוץ עד אשר הגיעה לביתה. ככה היא לא
הרגישה איך היא עפה לה מצד לצד עם הרוח. כשהגיעה הביתה, היא
תמיד התנשפה, אבל גם את זה עשתה בדרך שקטה. בדרך עדינה. לאחר
מכן, היתה הולכת לכיור, כדי לשטוף את הציורים שעל ידה, כי
ממילא כבר חצי מהם נמחקו ונמרחו מהגשם שממנו נרטבה.
הכל היתה עושה בשקט שכזה. במן שלווה ורוגע שתמיד שרר אצלה
בפנים.
לפני שהלכה לישון, היתה כותבת לה במחברת קטנה על יד מיטתה, את
הציור שציירה על היד היום. וכך בבוקר שלמחרת, כשהיתה קמה, היא
ראתה איזה ציור, כבר לא תוכל לצייר, כי אז, זה כבר לא יהיה
מיוחד. היא תמיד היתה קמה במין חיוך קטן, חצי מנומנמת.
מיוחדת. לעוד יום, שדווקא לו קראה, "שונה".