אני אוהבת את דני.
כשאנחנו יחד, מאוד טוב לי. גם כשאנחנו לא יחד, אני מרגישה
שאנחנו יחד ולכן גם אז טוב לי.
רוב הזמן אנחנו סתם שוכבים על המיטה, נוגעים לא נוגעים. אני לא
צריכה לומר דבר כי הוא תמיד כמו יודע מה אני חושבת או רוצה
לומר. מספיק רק להתסכל אחד לשני בעיניים. הוא תמיד אומר את
הדבר הכי נכון, בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע.
כל פעם שאנחנו נפגשים, הוא מביא לי משהו. לפעמים זה השוקולד
האהוב עלי ביותר או משהו שמזכיר את אחת הפגישות הקודמות שלנו.
לעיתים אחרות זה שיר שהוא נתקל בו וגרם לו לחשוב עלי. אפילו
מכתב, פתק קטן, שרשם במהלך היום. לא משנה מה הוא מביא, אני
יודעת שהוא תמיד חושב עלי.
אני ודני עושים מלא דברים יחד, דברים שייחודים רק לנו. אנחנו
קוראים את אותם הספרים בו זמנית ומנהלים דיונים עליהם. אנחנו
מדברים על כל נושא ברומו של עולם. אנחנו מאוד מפתחים אחד את
השני. הוא מעריץ את הרצון שלי לשנות את העולם למקום טוב יותר,
מאמין בי.
מה שאני אוהבת בו יותר מהכל זה שכשאני עצובה, הוא תמיד שם,
תמיד יודע.  הוא עוזר לי להבין את מה שעובר עלי, גורם לי לשוב
לצחוק. הוא תמיד תומך בי, דני.
דני הוא ממש חלק ממני, מדנית.
איתו אני מגלה את כל הדברים הנפלאים שבי, שחשבתי שאין לי.

אני גם מאוד אוהבת את פבל, החבר שלי.
לאחרונה אנחנו לא כל כך מסתדרים. רבים די הרבה. למען האמת, אני
אוהבת אותו המון אבל הרבה מפריע לי בו והרבה מפריע לו בי.
מהדברים הכי רציניים עד הדברים הכי מטופשים.
מפריע לי ההרגל שלו לעשות פרצופים מעוותים למצלמה ובכך להרוס
כל פוטנציאל אפשרי לתמונה יפה של שנינו.
מפריע לי שבמהלך השנה ותשע שאנחנו יחד הוא הביא לי רק שלוש
מתנות סתם ככה, בלי קשר לימי הולדת.
נורא נעלבתי שהוא לא תכנן משהו לשנה ולא קנה לי מתנה. הוא
אפילו לא כתב לי כלום. ואני כל פעם מכינה לו משהו וקונה לו
דברים סמליים, שיהיה לו כיף כל פעם שאנחנו נפגשים.
הוא גם אף פעם לא זוכר דברים שחשובים לי, לא זוכר להתעניין.
הוא גם אף פעם לא מתנצל.
אני בוכה המון בגלל פבל. בעיקר כי כשאני לא איתו, אני מאוד
מתגעגעת אליו, אבל הוא לא שם. וגם כשאני עצובה הוא אף פעם לא
שם למעני. הוא לא אוהב להיות ליד אנשים עצובים. הוא אף פעם לא
חושב איך לעזור לי.
מי אמור לתמוך בי אם לא החבר שלי? בן זוגי לחיים?
אבל בכל זאת אני אוהבת אותו.
יש לנו את הדברים שלנו. אנחנו כותבים יחד ספר ויש לנו מחברת
ציורים משותפת. אני אוהבת את חוש ההומור שלו והשטויות שהוא
עושה. כשאנחנו לייד אנשים אחרים זה נראה כאילו אנחנו בלתי
נפרדים, שיש בנינו חוט אמיד בפני כל. מהצד, כולם תמיד מקנאים
בקשר שלנו. בהתחלה, הוא היה רושם לי שירים ומלחין אותם, מקדיש
אותם לי. א
לפני המון המון זמן הוא היה מציף אותי בהודעות ממש חמודות
שבשנייה אחת גרמו לי לאושר וללבי לפעום מרוב אהבה.
למרות שהוא תמיד עסוק שם בצבא, הוא משתדל להתקשר כל דקה פנויה,
סתם רק בשביל לומר לי שהוא אוהב אותי ולנתק. הוא תמיד אומר לי
שהוא אוהב אותי, כל שיחה, כל יום שאנחנו יחד.
וכשאנחנו יחד, כשאנחנו לא רבים, הוא מחבק אותי נורא חזק,
בחיבוק אוהב.
נכון שהוא לא מלטף, ולא משקיע מחשבה בקידומי, אבל הוא החבר
שלי, לא הסוכן ולא הפסיכולוג. הוא גם אוהב להתפנק, אז לפעמים
הוא שוכח לפנק. קורה לא?
אני גם מבינה שהוא לא רוצה להיות עצוב. הוא היה עצוב יותר מדי
זמן וכשהוא איתי הוא תמיד שמח. הוא אמר שהצלתי אותו. הוא שואל
אותי, איך הוא יכול להיות עצוב אם הוא איתי?
אני באמת מאוד אוהבת אותו. יש לנו המון דברים נפלאים יחד, לי
ולפבל.

כשאני מאוד אוהבת את פבל, אני לא חושבת על דני בכלל. את דני
אני רוצה יותר כשאני לבד, או עצובה.
רוב הזמן, כשפבל לא לידי או גורם לי לבכות, אני גם נורא שונאת
את דני.  אני פשוט רוצה שדני יעלם.
אני שונאת את דני כי הוא גורם לי לציפיות רבות מפבל.
וזו לא אשמת פבל ממש. לא משנה אם תגיע אהבה חדשה אחריו, דני
יגרום לי להרוס גם את הקשר הזה, הבא.

כל עוד דני-דין קיים לא אוכל להיות מסופקת ומאושרת מהקשר שלי
עם החבר.
אף חבר אמיתי לא יוכל להשתוות בחיים לחבר המושלם שהמצאתי
בראשי.