"דנה, אני חושב שאני מאוהב בך. את רוצה להיות החברה שלי?"
באותו הרגע כמעט התפוצצתי מאושר אבל לא רציתי להראות את זה
יותר מדי.
"אהה... תקשיב." אמרתי וחייכתי. הוא צחק.
"כן." אמרתי. הוא הביט בי בחיוך רחב ותמים ושאל "באמת? את באמת
מסכימה?"
"כן, באמת", אמרתי. הוא חיבק אותי חזק, ואני חיבקתי אותו משך
רגע ארוך. שנינו חייכנו וצחקנו ואז הוא אמר "צריך לחגוג את זה.
את רוצה שנלך לסרט?" "אתה לא אמור ללכת לאימון?" שאלתי.
"לא, זה היה תירוץ כדי ללכת איתך", הוא עשה פרצוף
עצוב-לא-רציני "את סולחת לי?" צחקתי. "ברור שכן... אז יאללה,
בוא לסרט."
זה היה יום נפלא. דיברנו על הכל, ובחיים לא נהניתי יותר. בסוף
היום ציפתה לי הפתעה קטנה.
כשניר ליווה אותי הביתה, עצרנו כמה מטרים מהבית.
"טוב, אני צריך כבר לחזור, יש לי דרך ארוכה יותר הביתה" הוא
אמר.
"כן. טוב, אז אממ... ניפגש מחר?" אמרתי.
"רגע, דנה, חכי. אני צריך לדבר איתך על משהו", הוא נראה
מוטרד.
"כן, על מה?" תהיתי.
"אני חושב שאנחנו צריכים לשמור על העניין הזה בסוד" הוא אמר.
מה??? מה זאת אומרת, בסוד? ייתכן שניר מתבייש בי?
"אבל... אני לא מבינה, ניר, למה?" זה דיכא אותי קצת.
"כי החברים שלנו יתחילו לשאול שאלות ו... בכל מקרה, נספר להם,
כשיגיע הרגע המתאים, אוקיי?"
זו לא סיבה ממש משכנעת, חשבתי, אבל הוא היה כל כך חמוד ולא
יכולתי לסרב. חייכתי, ואמרתי "טוב".
"אה, ויש עוד משהו" הוא אמר.
"מה?" שאלתי. ואז, הוא עשה את הדבר שלא הייתי מוכנה לו, שלא
ציפיתי לו, לאט לאט... הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי בנשיקה ארוכה
וחמה. באותו רגע לא היה אף אחד בעולם חוץ ממני ומניר, ולא
רציתי להתנתק ממנו, לא רציתי שהרגע הזה ייגמר. אבל הוא נגמר.
"נתראה מחר, יפהפיה" הוא קרץ והלך. אני בחיים לא הולכת לשטוף
את השפתיים שוב. חייכתי והלכתי הביתה.
מיד כשנכנסתי, הלכתי לחדר, טמנתי את הראש בכרית וצרחתי מאושר.
זה ללא ספק היה היום הנפלא בחיי.
ואז פתאום נזכרתי... שלא סיפרתי ליעל! היא תתפוצץ כשהיא תשמע!
"הלו?"
"הלו? יעל, זו את?"
"כן, זו אני, מי זו?"
"דנה, מה, לא זיהית את הקול שלי?"
"גם את לא זיהית את שלי."
"נכון... טוב, לא משנה! יש לי משהו לספר לך ואת תתפוצצי!"
"אני לא בטוחה"
"למה? זה משהו ממש גדול! זה כמעט בלתי ייאמן!"
"אני די קשה לפיצוח... אבל אולי. אולי תצליחי. נסי אותי"
"ניר הציע לי חברות."
"לא יפה לשקר"
"אני לא משקרת! הוא באמת הציע לי חברות!!!"
"יו... אני ממש מאושרת בשבילך. רגע, אמרת לו כן, נכון?"
"ברור!"
"יופי, אז אני נורא מאושרת בשבילך."
אבל היא לא נשמעה כל כך מאושרת. בדרך כלל כשיעל מאושרת, היא
צורחת באפרכסת או קופצת מאושר, אבל היא לא עשתה את זה. היא
נשמעה כאילו אלו לא היו חדשות בשבילה בכלל. היא פשוט לא הייתה
מאושרת מספיק... אולי היא באמת קשה לפיצוח?
"טוב, זה הכל" אמרתי באכזבה.
"לא! חכי, אל תנתקי!" היא צעקה בטלפון כשאמרתי לה "ביי".
"מה, רצית לומר משהו?" שאלתי. "כן", היא ענתה בהתלהבות, "גם לי
יש משהו לספר לך".
"מה?" שאלתי. "רציתי לספר לך מחר אבל אני לא יכולה לחכות!".
התחלתי להסתקרן.
"מה? אל תמתחי אותי!!!" אמרתי לה.
"אבל אני לא בטוחה שכדאי לספר לך עכשיו כי אני צריכה לשאול
את..."
"לא חשוב את מי, פשוט ספרי!!!" קטעתי אותה.
"טוב, נו, איזו עצבנית..." היא אמרה מצדו השני של הטלפון "טוב,
אז..." התחילה יעל, ומרוב סקרנות קטעתי אותה שוב. "מה? נו...
את מסקרנת אותי!!" שתגלה כבר!!!
"גיא הציע לי חברות." היא אמרה בנשימה אחת מצדו השני של הטלפון
והתחילה לצרוח באושר. חיכיתי שתסיים להיות כל כך מאושרת ושאלתי
אותה בהתרגשות "איך? למה? מתי? פרטים בבקשה!!!" אמרתי לה
בגמגום. מבעד לטלפון שמעתי את ההורים של יעל צועקים לה "יעל,
אנחנו צריכים את הטלפון!". "אני צריכה לסיים", היא אמרה לי,
"כנסי לצ'אט ונדבר".
"טוב, ביי" אמרתי וניתקתי את הטלפון. רצתי למחשב והתפללתי שאחי
הקטן בן ה-8 לא משחק באחד המשחקים שלו. אבל עוז היה שם, שיחק
באחד המשחקים שלו ולא נראה כאילו הוא הולך לעזוב את המחשב
בקרוב. ניסיתי לחשוב איך להרחיק אותו מהמחשב.
"עוז, עוזי..." קראתי לו בקול הכי נחמד שיכולתי לאמץ, וחייכתי
חיוך מזויף.
"מה?" שאל עוז ולא הפנה את מבטו מהמחשב.
"אתה מוכן לתת לי את המחשב לשנייה, שנייה קטנה?"
"בטח." אמר עוז. זה היה יותר מדי קל, "שלא!" הוא הוסיף וצחק.
ידעתי שזה לא ייגמר כל כך מהר. החלטתי ללכת בדרך אחרת. יעל בטח
מחכה לי הרבה זמן.
"נו... אם תיתן לי את המחשב אני...אמממ... אנקה לך את החדר
היום!"
"ומחר וגם מחרתיים." הוא אמר. עוז ידע שאעשה הכל כדי לקבל את
המחשב וקפץ על ההזדמנות לסחוט אותי. "היום ומחר!" אמרתי.
"אמממ... לא!" ענה עוז, "היום ומחר ומחרתיים או שאין מחשב!".
לא הייתה לי ברירה אלא להסכים ותוך 5 דקות הייתי בצ'אט ודיברתי
עם יעל.
"כמה זמן אני מחכה" כתבה לי יעל.
"מצטערת, עוז היה על המחשב והיה לי מאוד קשה להוריד אותו
מהמשחק האידיוטי שלו" כתבתי ולחצתי enter.
"זה בסדר" הופיעו המילים על המסך שלי "אז... מה קורה?" היא
שאלה כאילו הכל רגיל.
"מה שקורה זה שגיא הציע לך חברות ואת צריכה לספר לי בפרטי
פרטים מה קרה!!!" כתבתי ושלחתי. ציפיתי לתשובה. "כן, טוב, אז
יצאתי מבית הספר והתחלתי ללכת הביתה..." הופיעו המילים. "ו..."
כתבתי. הייתי מאוד מתוחה ומאוד מאוד מסוקרנת. לפתע הופיע ההמשך
על המסך: "בדרך פגשתי את גיא ושאלתי אותו לאן הוא הולך, והוא
אמר שלמעשה הוא חיכה לי."
"ומה אמרת לו?" שאלתי. מיד הופיעה התשובה.
"ביקשתי ממנו לחכות קצת ואמרתי לו שאני תכף חוזרת, והלכתי לאן
שהוא לא יראה וישמע אותי ועשיתי את מה שאני תמיד עושה כשאני
שמחה..." חייכתי לעצמי וכתבתי לה "צרחת?!" ועל המחשב הופיעה
המילה: "כן." ואחר כך עוד שתי מילים: "איך ידעת?". צחקקתי
וכתבתי "ניחוש פרוע. ועכשיו תתחילי לספק פרטים חשובים יותר!"
"טוב, אז כשסיימתי לצרוח הלכתי רגועה ושאלתי אותו מה הוא צריך
והוא אמר שהוא צריך לשאול אותי משהו ושיסתפק בכן" "ואז הוא שאל
אם את רוצה להיות החברה שלו?" שאלתי אותה. "לא, הוא שאל אם אני
מוכנה לכבס לו את הגרביים." "מה?" "לא, חכמולוגית. טוב, אז הוא
שאל אם אני רוצה להיות החברה שלו ואמרתי לו שכן, ופתאום שנינו
שמענו את הקולות שלך ושל ניר, והלכנו לבדוק מאיפה. אז הגענו
כמה מטרים מכם, ולא ראיתם אותנו, אבל ראינו שהתחבקתם אז ישר
ידענו שאתם יחד." פתאום הבנתי. "בגלל זה לא התלהבת כשסיפרתי
לך..." כתבתי לה. ואז היא ענתה "בערך... זה סיפור ארוך ואין לי
כוח לספר", כתבתי לה "טוב, ביי" והיא ענתה לי ב"ביי". בדיוק אז
נכנס עוז לחדר. נתתי לו את המחשב ואמרתי "עוז?"
"כן, דנה?"
"העסקה מבוטלת!"

המשך יבוא...