זה קרה בערך בזמן שהיו עוד אהבות כאלה בעולם.אך כמו כל סיפור
אהבה ,שלי לא שונה מהאחרים וגם לו יש סוף.איך הוא נגמר,זאת
כמוך אני עדין לא יודעת.
בכפר קטן בצפון של ארץ אחת,בקצה אחר של העולם,חייתי לי את חיי
בצורה  של נערה כפרית מהאגדות.שמי טוילה הולס,האמת שגם אם
הייתי חולמת שהייתי הנערה ההיא ואביר על הסוס הלבן יבוא
ויצילני מחיי הכפרות הפשוטים שלי,יכולתי רק לחלום.
הורי היו אנשי דת מכובדים בקהילה.ללכת עמם לכנסייה כל יום
ראשון,לומר "הללויה" ולשיר שירי הלל, זה היה בערך אורך חיי.
אני ואמי היינו דואגות למכור כל יום בשוק הכפר ירקות שגידלנו
ליד ביתינו,שבנתיים אבא היה משוחח עם הכומר על תרומות לכנסייה
והיה רופא בכפר. לא היה מותר לעשות הרבה דברים בכפר שלי,בזמן
ההוא.שמיעת מוסיקה הייתה אסורה והכל היה פשוט וכפרי.
בניגוד לכל צורת חיי אני הייתי שונה מהם עשרות אלפי שנים.אהבתי
לשמוע לנהר,להקשיב  לציפורים  על חלוני כל בוקר ורציתי להיסחף
על  ידי צליליי החליל של איש מסתורי שיבוא ויושיעני.שנינו
נרקוד לאורך הלילה ונגרום לכוכבים לנצנץ לכבוד אהבתינו.אך כל
זה היה חלום שהיה רחוק מלהתגשם.

ביום אחד אני ואמי היינו כהרגלנו בשוק, מוכרות את הירקות.עד
שאמא שלחה אותי להביא סלסלים נוספים לקונים,כי אזלו לנו.
כשהגעתי לביתי שמעתי מרחוק צעדי מגפיים מתקרבים עוד ועוד,
הסתובבתי לאחור וראיתי איש במעיל שחור מתהלך כשיכור.הוא היה
גבוה שיער כהה,לא מגולח,ברברי.הפנתי את גבי וחשבתי מה
לעשות,כשהסתובבתי חזרה ראיתי אותו מתמוטט ומתחיל להתגלגל במורד
ההר,רצתי מהר לעברו ועזרתי לו .לא הרחתי אלכוהול מהפה שלו אך
הוא היה מלוכלך ונראה על סף עלפון.האקדח שהיה על חגורתו כמעט
נפל לו,עד שתפסתי בו והחזרתי אותו למקומו.
"עזרי לי,גברתי."אמר בחצי קול.
"אלך לקרוא לאבי,החזק מעמד."השבתי לו ורצתי לקרוא לאבי.
אני לא יודעת מה קרה איתו לאחר שעזבתי אותו אבל קיוותי שאבי
יעזור לו והאיש הזה יהיה בסדר.כשאבא שלי הגיע אל האיש הוא עדין
היה בחיים והרגשתי הקלה גדולה.הסתכלתי עליו,על הפנים המסכנות
שלו וחייכתי אליו,האיש חייך חזרה.אבא שלי אמר לי שצריך למהר כי
האיש פצוע אנושות מכדור בכתף ושלושתינו מיהרנו לעבר הבית.
כל הלילה נשארתי ערה כדי להשגיח שהאיש לא ימות,לא יכולתי לחשוב
שאדם ברברי  כזה ימות בבית שלי.אבא שלי כנראה לא חשש ונרדם על
כיסא הנדנדה ליד המיטה של האיש ההוא.לא עבר הרבה זמן וגם אני
כבר עצמתי את עיניי.
כשהגיע הבוקר,פתחתי את עיניי הסתכלתי על המיטה,היא הייתה ריקה
חיפשתי את בגדיו וגם הם נעלמו.קמתי ממקומי והלכתי לחפשו עד
שראיתי אותו מתכוון לצאת."לאן אתה הולך?"שאלתי אותו.
"תודה רבה שהצלת אותי,גברתי.אני חייב ללכת." אמר.ניסיתי לשכנע
אותו שהוא חלש מדי.אך הוא התעקש,הודה לי שוב ויצא לדרכו.
אז אבי התעורר ונגש אלי."לאיפה הבחור הזה חושב שהוא הולך.הוא
חייב לשכב ולהחלים!למה לא עצרת בעדו?"שאל.
הסברתי לו בדיוק מה קרה ונכנסתי הביתה.

במשך כמה ימים הסיפור הזה נשכח.אני מצדי עדין חשבתי לעצמי מה
עלה בגורלו של האיש הזה,האם החלים מפציעתו וגם אם אראה אותו
שוב.אמא שלי אומרת שאם חושבים על משהו חזק מספיק ורוצים שהוא
יקרה,בסוף הוא מתגשם.אני לא האמנתי לה הרבה,למרות שהיו לה המון
משפטי חוכמה לומר לי.למרות זאת,מה שקרה באותו רגע קרה וזהו,אין
ויכוח.האיש ההוא,הפצוע,הברברי ששכב במיטה בבית שלי הופיע בכפר
שלי במעיל ההוא שלו,במגפיים שלו רכוב על סוס.סוס שחור.
הוא נכנס לתוך השוק,הומה אדם ועצר את סוסו ליד הדוכן שלנו.
"שלום גבירותיי,סליחה שאני מפריע אבל הייתי חייב לחזור כדי
להודות על עזרתכם.שמי קווינט מקונלי".אמר ושלח אלי
חיוך.הסתכלתי עליו,לעיניים האפורות שלו והפעם לא יכולתי להחזיר
חיוך.
"נעים מאוד,מר מקונלי.אין צורך להודות,בעלי הוא רופא ותפקידו
לעזור."אמרה אמי והמשיכה בעיסוקייה.
"לא התכוונתי לעזוב בלי להודות למשפחה שלך שעזרה לי,גברתי.לכן
חזרתי כדי לגמול לכם על עזרתכם".אמר והניח שק מטבעות זהב על
דוכן העגבניות.אמא שלי לקחה את השק והחזירה את השק לאיש.
"אין צורך להודות."אמרה שוב.
"אני מתעקש,גברתי.אני בטוח שאתם זקוקים לכסף,במקום להביא כמה
פרות הבאתי כסף שתוכלו לקנות פרות." אמר ושוב שלח מבטו אלי.
אמי לקחה בסוף את השק ושמה אותו בצד."יום טוב" אמר והלך
לדרכו.
לא רציתי שיעזוב כל כך מהר."תכף אשוב" אמרתי לאמי.
"לאן את הולכת?" שאלה.אך לפני שהספיקה לשמוע תשובה כבר רצתי
לעבר האיש.
"חכה!" צעקתי.האיש עצר,הסתובב וירד מסוסו.
"לא היית צריך לתת לנו את הכסף,אמא שלי לא מתכוונת לעשות דבר
עם השק הזה!" צעקתי לעברו.האיש התקרב אלי ואמר "אני לא צריך
נדבות,ועל שירות שנותנים לי אני מחזיר תגמול.ממש לא אכפת לי מה
אמא שלך תעשה עם השק הזה.אני עשיתי את שלי".הוא הסתובב והתחיל
ללכת.
"ככה אתה גומל לעוזרייך,נותן את התגמול והולך??איזו ברבריות!!"
צעקתי עליו.הוא עצר,שוב הסתובב אלי ואמר "מה עוד את רוצה
ממני?"
התקרבתי אליו ואמרתי "קח אותי בסוס שלך,רחוק מפה."
רכבנו עד רד הערב.עצרנו בחורשה קטנה רחוק מהכפר שלי.
התיישבנו על העשב והתחלנו לדבר.
"כמה שהערב יפה." אמרתי לו והסתכלתי אל השמים שהיו מלאים רק
בכוכב אחד שנצץ.הוא הסתכל עלי ונראה לי ששקעתי לתוך עינייו."את
יותר יפה" אמר, התקרב ונשק על שפתיי.לא התנגדתי.באיטיות הוא
הניח את ידו על פניי וליטף אותי ברכות.מה שקרה באותו רגע קרה
וזהו,אין ויכוח.אהבה בין שניים.נראה לי שריחפתי בין
העננים,התמוגגתי לתוכו,הרגשתי צמרמורת בכל גופי.התאהבתי בו
ברגע ההוא.
היה כבר לילה ונוספו כמה כוכבים,נצצו להם והירח זוהר לידם
מחייך אלי.
"כבר מאוחר.בואי,אני אחזיר אותך הביתה".הסתכלתי עליו ונשקתי
לו. הוא הביט בי,חייך אלי ואמר "את תראה אותי שוב,אני מבטיח."
הדרך הביתה הייתה ארוכה יותר מהדרך הלוך.אחזתי בו כמו שלא
אחזתי במישהו בחיי.הוא עצר את סוסו די רחוק מהבית שלי,ליד עץ
גדול כדי שהורי לא יראו אותנו.הוא עזר לי לרדת מהסוס,אחז בי
קרוב לגופו ונשק לי."אם היית יודעת איזה כאב זה יהיה להפסיק
להסתכל עליך." וחיבק אותי בחוזקה."אני אחכה לך,גם אם זה יהיה
לנצח".השבתי לו ונפרדתי ממנו.
הוא חיכה עד שאכנס לביתי ודהר במהירות לעבר ההרים.
ההורים שלי ישנו במפתיע.בבוקר שאלו לאן נעלמתי,הסברתי להם
שהלכתי לחברה ושכחתי מהזמן,בנוסף התנצלתי על חוסר האחריות.
הם ויתרו על ההטפות הפעם,ואמי ואני הלכנו לשוק.
"היית איתו,נכון?" שאלה אמי.לא יכולתי לשקר לה אף פעם,גם אם זה
היה למען אהבתי."תספרי לאבא?" שאלתי.
היא אחזה בי בשתי ידיה ואמרה "אהבה היא הדבר הכי נפלא שיש, ואם
מישהו צריך לספר משהו כזה לאבא זו תהיה את."
"תודה." הודתי לה.

הרומן שלי עם קווינט מקונלי סחף אותי לרגשות שלא חוויתי
מימיי.הוא נמשך כמה שבועות בלי שאבי ידע מכך.אמי הבטיחה לי שלא
תספר וקיימה זאת.מי ידע שאוכל לחוש כך במשך כל כך הרבה
זמן.האושר שהציף אותי,שכך יהיה לי טוב.
עד שיום אחד שבתי עם אמי ממכירת הירקות.אבי ישב על כיסא ליד
השולחן.
"שלום אבא" אמרתי לו ותהיתי לעצמי למה אינו עונה לי.
"שבי טוילה." דרש.הסתכלתי על אמי ורק יכולתי לנחש מה הוא רוצה
לומר לי."דיברתי היום עם הכומר קמרון.הנושאים הרגילים הועלו
ביננו,על תרומות לכנסייה,על בניית מרפאה בכפר.אך לפני
שסיימנו,לכומר היה משהו מאוד מעניין לספר לי.אני לא טיפש
אמנם,אך לא יכולתי להאמין למשמע אזניי."
"מה הוא סיפר לך,אבא?" שאלתי אותו.לבי פעם בחוזקה והרגשתי שהוא
הולך להתפוצץ."הוא אמר שבוע שעבר כשהיה בדרך לביקור אצלנו,ראה
אותך ואת הבחור שעזרנו לו לפני חודשיים מתנשקים ליד העץ הגדול
כמאה מטרים מביתינו.זה נכון?כי אני התקשתי להאמין."הוא הסתכל
אלי במבט כועס.לא רציתי לענות.בכיתי.אך עזרתי אומץ,קמתי
ואמרתי:
"אם אני אגיד שאני אוהבת אותו מה תאמר,האם תאמין לי או שתלך
לירות בו?ואם אומר שהוא זה שגורם לי לאושר ולחיוך שמופיע על
פניי כל בוקר מה תאמר,האם תלך וגם אז תירה בו?"
אבא שלי הסתובב לאמא שלי ושאל אותה אם ידע על הסיפור הזה,
כשהשיבה שידעה צעק עליה.כשנרגע אמר "אנחנו לא נשארים פה עוד
יום אחד נוסף.אנחנו אורזים ונוסעים דרומה!אני לא ארשה שהילדה
שלי תבייש את המשפחה הזו עם ברברי!"הוא קם ויצא בסערה החוצה.
"תראי מה עשית!הייתי צריכה לספר לו מההתחלה מה את עושה עם
ה...איש הזה!איזה זלזול."אמרה אמא שלי ויצאה אחרי אבי.
בחיי לא ראיתי את אבי ככה.כל כך כועס,מיואש,פזיז.כנראה שפה
הגיע הסוף.הסתכלתי סביבי והחלטתי שאני לא יכולה לעזוב ורצתי
לחפש את קווינט.הגעתי לאחת הבארים בעיר ונכנסתי אליו,חיפשתי
אותו.מישהו משך בי לאחור ותפס בי.הסתובבתי אליו וזה היה
קווינט.
"מה את עושה פה??מסוכן לך להיות כאן!"
"הוא גילה הכל,אנחנו עוזבים את הכפר.לא יכולתי לעזוב ככה סתם!
אני כבר לא יכולה לעזוב אותך יותר,קווינט.תן לי לבוא
איתך,בבקשה." התחננתי לפניו.
"אינך יכולה לבוא איתי.אני לא מאמין שאביך גילה.איך זה קרה?"
"הכומר ראה אותנו ליד העץ.תן לי לבוא אני לא יכולה לנסוע עם
הוריי.הם יחתנו אותי עם מישהו כדי לא לבייש את המשפחה.אל תתן
להם לעשות לי את זה!"התחננתי שוב.
"למה שיחתנו אותך?ולמה שתביישי את משפחתך?מה קורה,טוילה?"
"אני נושאת את הילד שלך,קווינט.הם יגלו בקרוב,אני לא רוצה איש
אחר" התחלתי לבכות."אני רוצה שתקח אותי רחוק מפה".המבט בעיניו
השתנה ממה שהיה פעם.מבטו נפל,והאפור בעיניו כאילו נעלם
בדמעותיו.
"הילד שלי?הם לא יכולים לקחת אותך." הוא חיבק אותי חזק ונשק
לצווארי."אל תדאגי נמצא פתרון".
אני וקווינט החלטנו להיפגש בחצות הלילה בחורשה שבה התאהבנו
ולברוח להינשא.לא רציתי לעזוב את הוריי,אך לא רציתי לעזוב את
אהבת חיי והאבא של ילדי.ארזתי את חפציי,אמרתי בשקט להתראות
להוריי כדי שלא יתעוררו והתחלתי לרוץ.
כשהגעתי לחורשה ראיתי שעומד שם איש גבוה.נגשתי אליו הוא הסתובב
אלי והיה מאוד רציני."איפה קווינט?" שאלתי בדאגה.
"את טוילה?" שאל. "כן.איפה הוא?" שאלתי שנית.
באותו רגע ניחשתי שהוא לא יבוא.האיש הזה סיפר לי שקווינט היה
חייב הרבה כסף למהמרים.הוא התכוון לבוא לפגוש אותי,את אהובתו
היחידה. עד שהמהמרים ההם באו אליו בדיוק שרצה לצאת אלי וסגרו
איתו את חובותיו וירו בו.
באותו רגע פשוט התחלתי לבכות.לא ידעתי מה לעשות.לא רציתי
להאמין שלא אראה את אותו,את נשמת אפי,כל חיי.מה שקרה באותו רגע
קרה וזהו,נפלתי על הקרקע ובכיתי את כל הדמעות של כל אהבות
נכזבות. רציתי למות,ללכת אליו,אך קמתי מהעשב שכבר נבל,והתחלתי
ללכת לביתי.הדרך הייתה ארוכה יותר מההליכה לחורשה,כאילו נמשכה
לנצח.כשהגעתי לביתי,עמדתי בפתח ואמרתי לכוכב שנצץ לבדו בשמים
"אני אחכה לך,גם אם זה יהיה לנצח." נכנסתי בשקט ושכבתי.
לא ישנתי כל הלילה,בכיתי,השתוקקתי לאהבתי.
בבוקר עזבנו הוריי ואני את הכפר.הגענו לאחר מסע די ארוך לעיירה
אחת בדרום.הוריי ידעו על ילדי,על הילד שלו ושלי.
לא עבר חודש ונישאתי לאדם בשם,רודני ווקרי שהיה גם אבא לילד
שלי.
חייתי מיום ליום,ילדתי גם את ילדיו של רודני והגעתי לגיל זקנה
בכוח הרצון שיום אחד עוד אפגוש את האחד שאוהב.



זהו,זה הסיפור על האהבה שלי,ילד שלי.זה אבא שלך שנמצא כל יום
בלב שלי. הברברי על הסוס השחור מההרים שאותו אוהב לנצח.תמיד
כשאראה בשמים כוכב אחד מנצנץ אחשוב שהוא יבוא ויקח אותי רחוק
מפה.אז כל הכוכבים בשמים ינצנצו בשמים לכבוד אהבתינו ונרקוד
לאורך הלילה.