על חוף הים הולך לו ילד, מסתכל בשמש השוקעת וחושב עליך.
כה יפה השמש בשקיעה, בדיוק כמוך... דמעה נופלת על לחיו ומשאירה
אחריה שובל, למה את לא שלו?
השחפים כבר לא חגים מעל הים, הם חזרו לאהובתם, החצי המשלים
שלהם...
עכשיו את בטח ישנה, עם הפרצוף המתוק שלך, פניך, פני המלאך
היפות, הדמעות כבר עולות בענייו וגרונו צורב, במוחו לא נותנת
מנוח השאלה, למה את לא שלו?
אין טעם לבכות כך על החוף, זה לא מה שייתן לו אותך, זה לא מה
שיגרום לך לאהוב.
הפרחים מתנענעים ברוח הקלילה לוחשים לו התעודד, אבל את לא
שלו...
רץ הביתה לוקח דף ומתחיל לכתוב מכתב מהלב, רגשות אשר אצלו כבר
זמן ממושך...
משחיל מילה בין דמעה לדמעה מתוך הלב, מתוך הנשמה, האם תהיי
שלו?
הוא לא יודע דבר מה, ליבך נתון אצל אחר, את לא שלו.
יוצאת עם אהובך לראות שקיעה שפתיך נוגעות בשפתיו, ואת לא
שלו...
הוא סתם עוד אחד שמחזר, ואפילו לא תעיפי מבט, ולעולם לא תהיי
שלו...
על חוף הים הולך ילד, מסתכל בשמש השוקעת וחושב עליך, ואת לא
שלו...