דלתות סודיות נפתחות ונסגרות במעמקי ראשי. מאפשרות לזחלי הלילה
להזדחל בדרכים המפותלות, הסלולות, הידועות עד אימה. הזחלים
הלבנים נעים לאט אך בבטחה, לא מביטים לצדדים, מבטם נחוש וישיר
והם יודעים בדיוק לאן מועדות פניהם ומה צפויים להיות מעשיהם.
הם עבי בשר הזחלים, בוהקים בלבן חורש מזימות של קנאות וסטיות
ופחדים ומזימות ותככים אפלים ומאוויים כמוסים וחלומות לא
ממומשים ובגידות ודמעות שאינן יוצאות לעולם.
 
שלי הם הזחלים והם מנחים את דרכי. וקשה, קשה לספור אותם, כי
רבים הם, רבים עד מאוד, שיירה משתרכת של מאות ואולי אלפי זחלים
לבנים ושמנים, ראשם גדול ופיהם מחייך וחושף שיניים צחורות.
מבטם בוהק באור צהוב, מרושע, אך אני יודע כי אין רשע במבטם ואף
לא בליבם, כי תמימים הם ורק עושים עבודתם נאמנה.  הם רוצים
להגיע, הזחלים, ליעדיהם השונים, אך הם לא דוחפים ולא נדחפים,
נעים באיטיות בסדר מופתי ויודעים שצפויים הם להגיע בסופו של
דבר, למלא את תפקידם רם המעלה - כך הם חושבים - ולהעלם עד הפעם
הבאה. ומתי תבוא הפעם הבאה? כך אני שואל את עצמי ועוד לפני
שאני מסיים את השאלה אני כבר יודע את התשובה: הפעם הבאה תבוא
במהרה, כמעט מהר מידי, ובאותו רגע שארצה יתייצבו הזחלים
למשמרתם ולדרכם המתפתלת, הידועה, הסלולה מראש כבר זמן רב.

לפנים, לא היו דרכים סלולות לזחלים. קשה היה להם להגיע למקום
חפצם והם נאלצו לכתת רגליהם הקצרצרות, לאמץ את בטנם המלאה
וראייתם הצהובה כדי להגיע ולחדור ולכבוש. הכל שם היה כמו אדמה
לא חרושה, שטח עצום של ארץ לא נודעת המתאווה למטר שיגיע בזמן,
לשמש חמימה שתלטף כשצריך, ליהב שיתממש ויאיר את הכל באור ורוד.
אך לעיתים, כמו שקורה לעיתים, השמש אחרה לזרוח, הגשם סרב
ליפול, והאדמה הפכה קשה ומרירה, הולכת וניתנת לחסדי הזחלים,
שככל שעבר הזמן כך הצליחו לרכוש מיומנויות רבות לשליטה בה. עד
שלבסוף הארץ היתה שלהם והדרכים נסללו מאליהן והזחלים החלו
עושים את מסעותיהם האינסופיים בדרכים שנוצרו, מצפים בקוצר רוח
להגיע ליעדם, כובשים כל חלקה טובה שעוד נשארה בסביבתם, יודעים
שמעתה זוהי ארצם, והם יילחמו עליה אם מישהו רק יעז לנסות
ולהשיב את השמש והמטר והתקווה.

כי הזחלים שלי אינם צריכים כל זאת. טוב להם ככה, בלבנבנותם
השמנונית, ברגליהם הקצרות, במבטם החודר ובראשם הגדול ובשיניהם
הצחורות. טוב להם לצעוד באיטיות אל עבר מטרתם, והם יודעים
כמוני שגם לי טוב עימם. גם אני כבר רגיל אליהם -  הם הרגילו
אותי אליהם או שאני הרגלתי אותם אלי, זה כבר לא חשוב עכשיו. מה
שחשוב הוא שהם יגיעו לאן שהם צריכים ואני אחכה בסבלנות הראויה
עד תום עבודתם. עד תום.
ואני רוצה לעזור להם. רוצה להאיץ בהם ולדחוף אותם מאחורה. נו,
נו, מה לוקח לכם כל-כך הרבה זמן? ככה לשאול אותם. אך אני יודע
כי לא אקבל תשובה. הקשר בינינו מעל הדיבור, מעל המילים
הפשוטות. זהו קשר שבמחשבה, קשר היפנוטי, ולכן איני יכול לשאול
אותם שאלות כגון אלה, או להורות להם לעצור. כן, גם הייתי רוצה
- ואינני רוצה - שיעצרו רגע, יישבו בצד, ינוחו, ייקח אוויר,
יחשבו שוב אם זה מה שהם רוצים באמת, לא הייתי יכול להגיד להם
לעשות זאת. כי אין לי קשר רגיל איתם, רק קשר היפנוטי, אך עוד
לא למדתי להבין היטב את מהות הקשר הזה ולכן איני יכול לתקשר עם
הזחלים שלי. אני רק יודע שהם עושים עבודתם נאמנה, הם נאמנים לי
ובעיקר לעצמם ולא יפסיקו את צעידתם גם אם אתאמץ בכל כוחי ובכל
כוח מחשבתי לעוצרם.  כי כמו כוחי, גם מחשבתי היא שלהם. כמו
שבויה, מחשבתי מוחזקת במרתף אפל, כבולה בידיה ורגליה, משוחררת
רק לרגעי חסד מועטים, אותם מאפשרים הזחלים בטוב ליבם. ואין לי
על מי לסמוך אלא עליהם. אני יודע שהם יודעים היטב מה הם עושים
וכי את טובתי בלבד הם רוצים.

וככל שהזחלים הלבנים עוברים יותר דרך, ועושים אותה יותר פעמים,
כך הם נהיים גדולים יותר ויותר. ולבנים יותר ויותר. גדולים
ולבנים, זוחלים באיטיות, וממלאים בנפחם את כל השבילים. רבים
הם, ואני אחד. חזקים הם, ואני חלש. אך בזכותם גם אני חזק.
בזכותם גם אני רבים.
ואני יושב על כיסא מול החלון הסגור בחדרי הריק. בחוץ השמיים
אפורים והגשם יורד לו כמו דמעות של מעלה. מטפטף על הדשא הירוק
ומשאיר עקבות רטובות על חלוני. לפתע ידי נשלחת, כמו מאליה,
רוצה לפתוח החלון, לצאת החוצה להרגיש את טיפות הגשם המרוות על
בשרה. רוצה לקרוע את מחנק החדש ולמשוך אותי אחריה, אל החוץ
האפור, אל ניחוח הירוק, אל הרטוב של הגשם והחופש באוויר. אך
אני יודע היטב כי החופש הוא בנאלי מידי עבורי - הזחלים אמרו לי
זאת - ומיד אני מאלץ את ידי לשוב חזרה לצד גופי ולהמתין עימי
בסבלנות. אני יודע. כשהם יגיעו למקומם, גם ידי תירגע מאליה.
גופי יהיה שליו כמו אחרי שינה עמוקה. ורק אי שם, עמוק בתוך
ראשי, הזחלים יתחילו את מלחמתם העקובה מדם וההשתוללות הזו
תימשך הרבה זמן, הרבה מאוד זמן ולאחריה - עוד ניצחון לזחלים
ולי. כבשנו עוד שטח. חרשנו עוד חלקה. עד הפעם הבאה.