ונניח שמישהי מכינה מרק ביום חורף ובוזקת כמות נדיבה של פפריקה
חריפה לתוך הסיר, וזה לא ממש מתאים למרק אפונה, אבל הכלי של
הפפריקה היה מונח על השיש בצורה כל כך מזמינה, והמים רתחו,
והתינוק צרח בסלון, והיה לה יום ארוך, וכבר אי אפשר היה לעצור
את התנופה של תיבול הבזק, ורק שארוחת ערב תהיה מוכנה בזמן.
ואחרי שעה האבא של התינוק אוכל את המרק לארוחת הערב, והפפריקה
עושה לו מן טעם כזה בגרון, שהוא שותה כוס מים קרים, ועוד אחת,
כי ממילא כבר קם למקרר.

וקצת אחר כך דופקת בדלת האחות מהמיון שעובדת בערבים עבור חברת
הביטוח שבאה לקחת דם גובה ומשקל ואת הטפסים שהאבא חתם עליהם
שהוא מבקש הצעה לביטוח חיים של מיליון דולר לעשרים שנה ומתיר
לחברה להשתמש בנתונים הרפואיים המצורפים. ומה אתם מתפלאים
מיליון דולר כי למרות שהמרק אפונה והתינוק צורח האיש הזה מרויח
בכלל לא רע. ותיכף שהאחות יוצאת הוא רץ לשירותים כי הוא התאפק
כל הזמן שהיא היתה שם כי לא היה לו נעים.

ולמחרת המחשב של הביטוח מחליט שהאבא של התינוק מאה גרם כבד מדי
לגובה שלו בשביל לקבל את המסלול לעשרים שנה. ואולי אם בן-אדם
היה מסתכל על הנתונים, הוא היה אומר שטויות - מאה גרם זה חצי
כוס מים, אבל אצל מחשבים חוק זה חוק. אז האבא  לוקח את הביטוח
לעשר שנים, ואחר כך צריך לחדש, וחושב שבטח מצאו לחץ דם או
היסטוריה או משהו.

ואחרי עשר שנים לא מסכימים להאריך לו את הביטוח, כי הוא ממש
חולה, ועומד לגמור כל יום, ובאמת הוא מת. והתזמון נורא למשפחה,
שלא מעיזה לדבר על זה, כי מה יגידו, הבעל שלה נפטר, והיא חושבת
על כסף. ובטלפון מבויש לחברת הביטוח אמר לה קול סמכותי שאין מה
לעשות, נגמרה הפרמיה, ומאוד מצטערים אבל ביזניס זה ביזניס.
והקול הסמכותי הרגיש כמו איש מאוד חשוב שמרויח משכורת מנהלים
ורכב חברה,  ועוד לא יודע מה הבת שלו עשתה אותו יום תמורת
מאתיים שקלים חדשים. שלא נדע, מי היה מאמין, משפחה טובה, הורים
עורך דין, כלום לא חסר בבית,  לקחו אותה לפסיכולוגית של
הביתספר.

והילד גדל בלי מיליון דולר ובלי אבא וחי חיים סתמיים. בתיכון
הוא מאוהב במישהי שלא מסתכלת עליו ובצבא הוא רק מחכה לשבת ואחר
כך מחסנאי במשביר עם קביעות או משהו כזה, ונישואים של פשרה וזה
מה שיש. וחולם על חיים אחרים כמו כולם ובסוף הוא מת כמו כולם.


ונניח גם שיש חיים אחרי המוות, אבל זה שעמום שאי אפשר לתאר כי
אין יותר חוויות חדשות והזכרונות תמיד אותו דבר. ולאחראים שם
יש חוש הומור דפוק והם מראים לילד את הנקודה ששם הכל השתבש,
ולמה זה באשמתו, מן משחק כזה. הם הראו לו את אותו יום בגיל
שנה, שהוא צרח כל היום באנוכיות טהורה של תינוקות,סתם כי נהנה
לראות את אמא שלו מתרוצצת. והם הראו לו את הרגע שהוא בחר לצרוח
אחת חזקה במיוחד, ואת האמא רצה אליו בבהלה במקום להחזיר את
הפפריקה לארון, ואת כל מה שקרה אחר כך. הם רמזו לו מה מליון
דולר היו עושים להערכה העצמית שלו, ואיזה יופי של חיים יכלו
להיות לו, ואיזה חלומות היו לו. עד שהוא נשבר.

וזהו. מכאן זה הנצח. שנים ושנים ושנים שהוא מתאבל על מה שיכול
היה להיות וכועס ומאשים ומתמרמר עד שהוא הופך לטרוניה חדגונית
מתמשכת אם אילו אילמלא אולי יכולתי להיות למה למה למה אם רק
הייתי אם רק הייתי אילו רק הייתי אילו רק

ואולי מישהו היה מרחם עליו ומסביר לו שכל מה שאמרו לו זה
שטויות. וכסף זה נחמד, אבל אחרי שמתרגלים הכל נשאר אותו דבר.
וגם עם ביטחון עצמי, הזאתי מהתיכון תמיד תגמור עם איזה מדריך
צלילה שהיא פגשה באילת ולא עם ילד שחיטט באף שולחן ליד.
וביננו, הוא תמים מדי לעסקים, ועובדה שהוא מתרגש משטויות של
מלאכים ואפשר למצוא אלף דוגמאות. וכל מה שקרה, היה חייב לקרות,
ואין דרך אחרת. אין שום דרך אחרת.

ויש בזה נחמה קטנה.