מזמן לא כתבתי לך, לפחות לא אישית לך. יש כל כך הרבה לספר
להגיד להוציא, אבל אתה, אתה לא פה לשמוע להגיב לייעץ. אני
מרגישה את הריקנות שלי בלעדייך, אני מרגישה את העצבות והגעגוע.

כל כך הרבה רגשות יש כשאתה צץ לי לראש. כל כך הרבה מילים לא
מסודרות בסדר הנכון, מבולבלות, כמוני.
עברה כבר שנה וחצי, השכחה מתחילה להשפיע והזיכרון מתעתע בי.
אני פוחדת לשכוח את תווי פנייך, אני מפחדת לאבד את זיכרונותיי
האחרונים ממך, לפני שחלית, כשהכל היה עוד כל כך מושלם. אני לא
מאמינה שהדמעות שיוצאות לי ברגעים אלו הם אותן הדמעות מלפני
שנה וחצי, אותו הלב השבור ואותו החלל הריק שלא התמלא, שלעולם
לא יתמלא.
ההרגשה של הפספוס שלא ניצלתי את כל מה שיכולתי לעשות אתך, לדבר
אתך. הרגשת המובן מאליו שהייתה לי, הלוואי ורק הייתי יודעת
באותה התקופה שזמנים אלו הם זמנים שלא ניתן להשיב, זמנים
היקרים מכל דבר אחר בחיי.
אבא, אני מפחדת לשכוח אותך, שיום אחד - יעבור יום ואני לא
אחשוב עליך, לא פעם אחת.
למה אתה לא מופיע לי יותר בחלומות שלי? למה התאריך השביעי
לחודש הוא כבר לא משמעותי, ואנחנו לא עולים לבקר אותך לעיתים
כל כך קרובות?
אבא אתה כל כך חסר לי...
איך הצלחתי להתרגל עד עכשיו להיות בלעדיך? איך יכולתי להתרגל
לחיים בלעדיך?
החיים כל כך לא הוגנים, אבא, הם לקחו אותך, עקרו אותך מהם...

הלב לא מחלים אבא, הלב עוד חולה. הלב חולה בגעגועים, בכאב
שמצטבר, בכעס שלא עובר, באהבה, אשמה וחרטות. הלב חולה אבא, כל
כך חולה. ואתה, אתה לא כאן לתקן לי אותו.
החיים ממשיכים אבא, הם ממשיכים בלעדייך. זה לא נקלט, ולא
ייקלט. כל כך לא הגיוני.
מיכל בצבא אבא, 669 לא סתם, היית כל כך מתגאה בה, נשארה שם
למרות הכל. ונועה, מה אפשר להגיד, ממשיכה לשגע את כולם עובדת
כל כך קשה ולומדת, היית צוחק מכל זה.
ואמא... לאמא יש מישהו. הוא לא אתה אבא, אפילו לא מתקרב, ואמא,
לעולם לא תאהב אותו כמוך אבא, איך אפשר? איך אפשר להתחרות עם
השלמות שנקראת אתה? זה פשוט... אי אפשר.
ואני אבא, אני מתמודדת. כמו תמיד חזקה, עם החיוך על הפנים,
מתאמצת לא לאכזב. אבל זה קשה. עם הזמן שחולף לו אבא, אני רואה
עוד דברים שאתה תפסיד, וזה כואב אבא, כל כך כואב.
רשיון, בגרויות, סיום לימודים, צבא, לב שבור, לב אוהב וכל זה
אתה לא תראה...  
"ולמרות צעקות שלמעלה קוראות את לא פותחת עיניים"
שיר אבא, שיר שנכתב על אותו עיקרון. אימא של מישהו שנפטרה, גם
היא מהחרא הזה, סרטן.
המשפט הזה אבא, הוא כל כך נכון, לא משנה כמה אני אבכה, אצעק,
אתה, לא תחזור לי לעולם.

תבטיח לי מלאך שלי שאתה לא תעלם, לא תתנדף לי כמו עלה. אל תהיה
לי זיכרון מתוק מעבר רחוק.
אל תהיה כמו השיר,"אני אבק, אבק שנעלם כמו החיים", אל תעלם!
בבקשה...

אני לא מאמינה ששוב אותה הדמעה זולגת לי כמו לפני שנה וחצי,
והכאב אותו כאב.

אבא, מילה שלא תימאס עליי בחיים, מילה ששייכת רק לך, אבא.
אני אגיד אותה כמה שרק אוכל, שאולי אקלוט את גודל המשמעות
שהיית, ועד היינו. שלא אשכח שאתה, אתה הוא "אבא".

אז להתראות אבא, מלאך שלי, בפעם המי יודע כמה, להתראות
לבינתיים, להתראות לתמיד.
להתראות.

אוהבת תמיד
תמרי.