יקירתי שלי, אחותי למסע,

הלוואי שרק יכולתי לחבק אותך ולומר שהכל יהיה בסדר, ובאמת הכל
היה מסתדר כבמטה קסמים.

שלא כמוך, אני הייתי כבר בת 14 נשגיליתי שהעולם שהכרתי כבר לא
יחזור להיות אותו דבר. הייתי כבר נערה, אמנם תמימה, אך כזו עם
בסיס מוצק להשען עליו בעת צרה.

שני המקרים שלנו שונים בתכלית, ואנחנו שונות. התגובות שלנו,
כמו דרכי ההתמודדות - שונות, זה בסדר. אף אחד לא יכול לשפוט
אותנו. היינו במצב בו כל מה שהכרנו , כל מה שלימדו אותנו -
התמוטט. מצב בו הידידעה הבסיסית ביותר שיש לאדם - שגופו הוא
שלו ורק שלו - בא לידי מבחן. מצב שבו אנחנו המומות, כועסות
וחסרות אונים. מצב בו האדם עליו סמכנו ובו בטחנו מנצל את
אמוננו לרעה.
כל מה שעשית באותו מצב - אם צעקת ואם לא, אם התנגדת ואם לא -
הוא נכון והוא בסדר. את לא אשמה בכלום. אי אפשר לשפוט את
מעשייך או לבקר אותם, וכל מי שיאמר לך אחרת הוא אחד מאותם ברי
מזל שלא עברו את הגהנום שאת ואני עברנו. לא נותר לי אלא לאחל
לאנשים שכאלו שלעולם לא יבינו.

גם האנשים הקרובים לך: הורייך, חברייך, משפחתך, עוברים תקופה
לא קלה. מבחינתם, הם, שהיו אמורים להגן עלייך, לכאורה לא עשו
את תפקידם. נסי להבין אותם אותם, גם הם סובלים מאשמה, גם הם
סובלים מחוסר בטחון. הביני, והזכירי זאת להם, שזו אינה אשמתם.
אני בטוחה שלו יכלו, היו עוזרים לך. אני בטוחה שהיו נותנים את
חייהם כדי למנוע ממך ולו רגע אחד של סבל. הזכירי להם, ולעצמך,
שיש אשם אחד בכל זה, וזה מי שעשה את המעשה. הוא היה צריך
למנוע, והוא היה צריך להפסיק. זו אחריותו הבלעדית. אל תעני את
עצמך עם אמירות כמו "יכולתי להפסיק את זה", "מה היה קורה
אם...". את הקורבן, את הילדה - ולא מתפקידך להפסיק את זה -
מתפקידו לעשות זאת.

יש כאלו מהקרובים לך שיתרחקו ממך. זה לא כי הם לא אוהבים אותך,
אלא כי הם לא מסוגלים להתמודד עם מה שקרה לך. בבוא הזמן, תלמדי
לדעת על אילו אנשים תוכלי לסמוך בשעת צרה, ואני מקווה שאני
אמנה עליהם.
יקירתי, הגהנום שלך נגמר, אבל המסע שלך רק התחיל.

כפי שאמרתי לך אינספור פעמים - זהו מסע קשה, ויש בו עליות
וירידות.. כשתהיי בפסגה, תחשבי שהכל מאחורייך, וכשתהיי בתחתית
תחשבי שלעולם לא תחלימי. את חייבת לעבור את המסע הזה, לא משנה
כמה זמן הוא ייקח. הלחמי על זכותך לחיים נורמלים. איש לא יעשה
זאת עבורך.

אולי יהיו לך פלשבקים, אולי תהיינה לך בעיות באכילה ובשינה -
הכל חלק מההחלמה שלך. זכרי - את לא משוגעת. את החלטת לעבור את
המסע הזה, ואת אמיצה - יש בך כוחות אדירים שאת עתידה לגלותם.

את עמוק בתוך הגהנום שלך עכשיו, וכל רצוני הוא להושיט לך יד
כדי שתוכלי למצוא את הדרך החוצה. רק את יכולה לצאת החוצה. אל
תפחדי, זה המבחן שלך שיראה לך אילו כוחות היו צפונים בתוכך כל
הזמן.
אל תסגרי את עצמך בפני אלו הרוצים לעזור לך. תני להם להושיט לך
יד.


מכל המכתב הזה - זכרי רק משפט אחד: הכל יסתדר בסוף. הדרך
ארוכה, קשה, אבל מגיעים בסוף, וזה משתלם.

אוהבת
ותמיד כאן בשבילך.