מתים משיעמום בתוך שבילים מסודרים
מתים משיעמום בתוך שביל החיים,
מחכים לבואו של המוות הסופי
שם השיעמום איננו הכרחי.

בתוך בית בתוך איש בתוך לב יש כאב
שבוהר ונשרף ואיננו אוהב
עד כמה המוות רחוק וכואב?
עד מתי נלך בתוך שביל מאכזב?

מתים מבפנים נשרפים וכבים
ורק מבחוץ נראים מחייכים
ושמחים ורוקדים מזייפים מבטים
רגשות שלמדנו בשיעור החיים.

עד מתי בליבי תישאר השריפה והיכן הכבאי והיכן המדינה
ולאן ומתי כולם ממהרים?
הרי מחר יש עוד יום ועוד יום שעוברים.

רק בתוך ביתי הרגשות כה בולטים הקירות אדומים
רהיטים קרועים וספות ישנות שמראות מי אני
כי המוות עבר לגור בתוכי...

ובבית הקברות הקברן מחכה
לגופה הבאה שאותה הוא יראה
ויחליט על פי גודל היכן תיקבר
וכמה תשלם משפחתו כדי להיזכר?

ויש אנשים שמעדיפים בחיים
ואולי זה מהפחד שאינם מוכנים
כי בשביל החיים יש רק עצב ובכי
ובאדמת הקודש נמצאים רק שלווי אופי.

והייתי רוצה לבשר לעולם
שהרשע והגועל מסתבכים עם הדם
וגופים עם גופים מתערבבים כל הזמן
והצדק לא קיים לא נברא ולא תם.

ורק לי ורק ולך ורק לכולם
משעמם כל הזמן
ונמאס ונירמס לו הכייף הנצחי
כי אלהים התאבד ואינו הכרחי .

ודורות שלמים של יאוש אמיתי
שגברו על הזעם ואנסו את גופי
התלבשו כהולכים אל בילוי מטורף
והזיוף הנצחי לא ברח ולא נס.

ובבית הקברות הקברן מחכה
לגופה הבאה שאותה הוא יראה
ואולי אלי תעשה לי טובה
ותיקח אותנו בני עמך לקבורה
במקום בו הכעס והרשע אינם קיימים
ולבבות האנשים הם שמחים ושלווים.