[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לי-שי כהן
/
ועכשיו סתם

אתמול היא שוב צעקה על הילדים.

הייתי רוצה להגיד שזה לא מסוג הדברים שקורים פה הרבה, אבל זה
יהיה שקר. היא תמיד צועקת. לפעמים היא דופקת להם מכות. לא נראה
לי שזו הדרך לחנך ילדים, מה אני אגיד לכם. הייתי אומר להם את
זה.
אחרי הכול אני פה מההתחלה.
אבל אף אחד לא שאל אותי.

בעצם, אני קצת רץ קדימה. זה מתחיל הרבה לפני זה. ההתחלה הייתה
קשה כמו כל ההתחלות. אבל היא גם הייתה יפה. או ככה לפחות הם
חשבו. הוא היה קצין צעיר ומבטיח, שלא ממש קיים. הוא חשב שהוא
ימשיך לחתום קבע, או שיצא לקריירה מבטיחה בחוץ. היא הייתה
סטודנטית למדעי המדינה. נשמע מרשים, נכון? אז זהו, שהיא לא ממש
הייתה מה שקוראים: "חומר אקדמי". את התיכון היא בקושי
סיימה. מגמת עיצוב שיער.

בסופו של עניין הם החליטו שהם צריכים להתחתן. למה לא? אנשים
עושים את זה כל יום. את זה, ולהתאבד. הם לא היו אוהבים את
ההקבלה הזו, אני מתאר לעצמי. אז הם התחתנו. היה דווקא נחמד, עם
קייטרינג סביר ורב שחשב שהוא בדרן. אני אהבתי.

אחרי זמן קצר הוא גילה שאין ממש ביקוש לקצינים שבילו את שרותם
הצבאי בלא לעשות כלום, כמה מפתיע והיה לו די קשה להתרגל למצב
החדש. מאיש ששלט בחיים של הרבה מאוד אנשים, הוא הפך לאיש
נשלט. ואפילו לא היה אכפת להם ממנו. אני צפיתי בזה בחשש, מודע
לזה שגם עתידי שלי בסכנה. מזכירות היו זורקות לו קורות חיים
בפנים, דלתות היו נטרקות. באותם רגעים הוא היה מסתכל עליי
ומגחך בייאוש. נראה לי שהוא הבין שזה לא יהיה קל. אם כי אני
בספק אם הוא ידע לאיזה בור של חרא הוא עומד לפול.

היא לא הסתדרה כל כך טוב עם כל הנושא הזה של האקדמיה. באמת,
לקום בבוקר, שאלות קטנות ומעצבנות, מבחנים, מרצים נודניקים. מי
צריך את זה? אז היא נשרה מהלימודים. טוב, נשרה זה קצת
אנדרסטייטמנט. מה שקרה היה שהיא זרקה נעל אחת על וועדת ההדחה
שלה, ועוד אחת על המרצה שלה, אם כבר. לא משהו שהם קיבלו ממש
טוב, אתם יודעים. לפחות הייתי שם לנחם אותה.

הזקנים שלהם די שנאו את המצב החדש הזה שנוצר. מה שהוביל לזה
שההורים שלה הכריזו רשמית שהם מפסיקים לתמוך בהם ושהיה לה עדיף
להשאר בבית. ההורים שלו? הם לא דיברו איתו מאז שהוא זייף
חתימה כדי ללכת לקרבי. זה הכי אחי, אה?
המצב באמת נראה לא ממש טוב, אז הם עשו מה שכל אחד במצבי לחץ
עושה; הם חיפשו פתרונות קסם.

אני אוהב ילדים, אתם יודעים? הם תמימים, בלתי מזיקים. ממש
חמודים. הבעיה היא שהם גם מכונות חרא בכייניות. אין לי בעיה עם
זה, באמת.הרי כשההורים שלך לא עובדים וצועקים אחד על השני,
סביר להניח שתבכה, לעזאזל.
מה אפשר להגיד. אומרים שילדים מאחדים בני זוג. זה נכון חלקית.
הילדים האלה היוו חתיכת נטל מזוין. לא באשמתם, חלילה, המלאכים
הקטנים.

כאילו כל זה לא היה מספיק, אחותה החליטה לבוא ולהתנחל אצלנו.
תבינו, היא ממש בסדר. אבל היא שמנה, עצלנית וחסרת תועלת באופן
כללי. ואיך היא הגיעה לכאן?
הסתבר שהיא תפסה איזה קבלן עבודת עפר מלא בכסף. ככה היא חשבה,
בכל אופן. היו לו יותר חובות מלמדינה קטנה באפריקה המזוינת.
היא לא ידעה ולכן לא התנגדה בכלל לחתום ולהעביר על שמה  הכל.
די טיפשי, הא?

בכל אופן, אחרי שהיא צעקה על הילדים אתמול, היא עברה לצעוק
עליו. הוא בדיוק חזר מהעבודה, שיכור לגמרי. זאת אומרת, העבודה
שפיטרו אותו ממנה. היא צעקה וצעקה עד שעף לה הגרון, כמה החיים

שלה התבזבזו , וכמה שהוא אידיוט שמן ולא יעיל.
עכשיו, אני לא אומר שזה לא נכון, אבל יש זמן לכל דבר. לצעוק על
שיכור שהרגע פיטרו אותו לא נחשב בעיני צעד מבריק. זה לא משהו
שאני הייתי עושה.

גם עכשיו אף אחד לא שאל אותי.

זה גם די הוכיח את עצמו. הוא התחיל לקבל מן מבט כזה בעיניים .
נו, איך להסביר. זה נראה כאילו הוא אכל זכוכית והוא ממש חיייב
ללכת
לשירותים. היא לא הבחינה בזה. אנשים אטומים לכאב הזולת כשכואב
להם.

אני זוכר את הצעדים הכבדים, הנעלייים הנגררות. חריקת מגירת
הסכינים. המבט המפוחד. זה קרה ממש מהר, אבל אני קולט מהר. לא
לקח לו הרבה זמן לקרוע לה את הגרון, אותו הגרון שזעק מחאות
קודם
לכן, נשאר דומם עכשיו. לא הייתה דרך חזרה מפה. אז הייתי חייב
לראות מה הוא יעשה.

התחנה הבאה הייתה הסלון. אחותה התרגלה לרעשים האלה, וחוץ מזה
קצת קשה לשמוע ויכוחים כשאתה טוחן חטיפים מול טלוויזיה בפול
ווליום.
כשהוא תקע את הסכין בקודקוד שלה, הוא הניד את הראש באלכסון,
כאילו מנסה לאמוד כמה עמוק הוא עוד יגיע. ואז הוא משך אותו
ברעש יניקה מבחיל. טיפות דם הותזו על הטלוויזיה. היא בדיוק
ראתה ערוץ שתיים.
היי, זה תמיד ביחד.

כשהוא נכנס לחדר של הילדים, הילד הסתכל עליו במן תבונה נוראית
כזו, שאתה לא רואה בדרך כלל אצל אנשים צעירים. הוא כנראה ידע
מה הולך לקרות. הייתי רוצה לספר, באמת, שבנקודה הזו הוא נשבר
והחליט לא לדקור את ילדיו שלו, עצמו ובשרו. אבל לא. הוא דקר את
שניהם בלי הרבה סנטימנטים. הם אפילו ניסו להתנגד קצת. זה לא  
ממש הלך.

כשהוא נעמד מולי במבטו המגחך, הייתי בטוח שזה הסוף שלי. לא
רציתי למות שם, לא מידיו של השיכור המצחין הזה. לא ככה. אבל לא
עניינתי אותו במיוחד. הוא רק הסתכל עלי וצחק כמו שהוא בדרך כלל
עשה והלך לאמבטיה. בטח חתך ורידים.

ועכשיו סתם. כל השוטרים פה די מבלבלים אותי, עם האורות הנוצצים
האלה והשאלות הקשות האלה. אני ממש רוצה להגיד להם. רוצה לספר
להם מה קרה פה לעזאזל ולמה.

אבל אף אחד לא שאל אותי. מה הכלב יודע, מה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכנסת מודיעה על
צעד דרסטי
ראשון למניעת
הזיהום הכבד
בארץ, המגביר את
סיכויי התפתחות
סרטנים וגידולים
באוכלוסיה.

מהיום אסור לעשן
באוטו עם חלון
פתוח.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/1/05 12:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לי-שי כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה