הוא אהב אותה, כמו שאף אחד לפניו לא אהב אותה. כשחיבק אותה
בפעם הראשונה, היא ידעה שזה שונה. הוא חיבק חזק, חזק, חיבוק
כמעט שובר עצמות, כמו רצה להפוך אותה לחלק ממנו, כאילו רצה
להרגיש אותה כמה שיותר, כאילו זה החיבוק האחרון. כל חיבוק.
יותר מאוחר סיפר לה שכשנישק אותה, בפעם הראשונה, הוא הרגיש את
הפרפרים האלה, שכולם מדברים עליהם, בבטן, וככה ידע שזה זה.
היא לא היתה בטוחה בהתחלה לגביו, והוא פשוט היה שם ולא ויתר
עליה, לא נלחם, אבל גם לא נכנע. היה שלם ובטוח באהבה שלו, ורק
חיכה לה.
הוא היה עושה הכל בשבילה, לא שביקשה ממנו, אבל היתה בו
הנכונות. הוא לא ראה בזה פחיתות כבוד, אלא אהבה, וגם כשרב
איתה, או כעס, או פגע בה בלי להתכוון, תמיד ידעה שהוא שם
בשבילה והידיעה שיש מישהו בעולם שאוהב אותה בלי תנאים ובלי
סייגים גרמה לרגיעה ולבטחון.
הוא היה מסתכל בה במבטים מעריצים ולפתע כמו מזדעזע, וכששאלה מה
קרה, היה עונה "את פשוט כל כך יפה" והיא לא ידעה מה לענות לו.
הוא היה יכול להריח שעות את השקע שבין הצוואר לכתף שלה, אמר
שיש לה ריח משלה, היא ניסתה לשכנע אותו שזה הסבון שבו היא
משתמשת, אבל הוא התעקש שהריח בא ממנה.
הוא התעקש לישון איתה מחובק, גם כשהיה חם, גם כשהיה ממש חם.
כשהיא לא רצתה והסתובבה ממנו, הוא נפגע, וכמעט ורב איתה.
תמיד היה לו חשק. לא היתה צריכה לעשות דבר כדי לגרות אותו. היא
היתה צוחקת עליו שהוא, מספיק שייגעו לו  באף כדי שיהיה מוכן,
והוא היה עונה לה שזה רק איתה. היא היתה הראשונה שאיתה הגיע
לאורגזמה, עד אז גמר, אבל כמעט ולא הרגיש דבר. גם איתה זה לא
בא לו מייד ולא תמיד, אבל היו פעמים שזה פגע בו ובפעמים האלה,
הוא חש מסוחרר כולו, כאילו כל עולמו מתנקז ברגע הזה, וידע שזה
רק בגללה.
כשנפרדה ממנו, לא הופתע. אמר שציפה לזה לאורך כל הזמן ורק לא
ידע מתי זה יגיע. חיבק אותה ואמר שהוא מוכן לקטוף את הירח
בשבילה ושתמיד יהיה שם, אם אי פעם תשנה את דעתה.
היא שינתה את דעתה. הם חזרו. אבל הוא כבר לא היה שם. ניסה
להסביר לה שהוא נפגע מאד. שלקח לו הרבה מאד זמן להתאושש. שהוא
עדיין אוהב אותה, אבל הוא חייב להגן על עצמו שלא יפגע שוב.
והוא הגן. הוא בנה מחסומים ולא נתן לה להכנס. הוא הפנים את
רגשותיו ולא נתן לעצמו להיסחף עם התחושות. הוא נעשה קנאי
לפרטיות שלו בצורה קיצונית, רצה זמן לעצמו, לחברים, ללימודים,
גם לה, אבל פחות. פחות מדיי, לפחות לטעמה.
הם היו שונים מאד. רבו המון, על כל דבר, מריבות קטנות, חסרות
משמעות, אבל בתכיפות משמעותית. היא בכתה המון, במריבות תמיד
היה מתעצבן שהיא לא מדברת איתו, רק מתעצבנת ומשתתקת, ולא היה
מבין שקשה היה לה לדבר ולבכות בו זמנית ועל הבכי היא לא יכלה
להשתלט.
הם תמיד השלימו, אבל אף פעם בעצם לא פתרו שום דבר.
הם תפסו דברים בצורה שונה, אהבו דברים שונים, שאפו לחיים
שונים, היו להם ציפיות שונות ממערכת היחסים. הוא היה חברותי
ופתוח, היא ביישנית וסגורה. הוא סיפר לאנשים שלא הכיר בדיחות
שהצחיקו רק אותו והיא הסתכלה לרוב על אנשים מהצד ובחנה אותם
במבט ביקורתי. הוא היה חיובי כלפי חוץ, אבל זה חיפה על הרבה
עצב. היא היתה צינית ושלילית רוב הזמן, אבל בסך הכל היתה
אופטימית.
הם נפרדו המון, הפסיקו לספור, תמיד חזרו, לפעמים אחרי שבוע
לפעמים אחרי יום, עד שבסוף לא חזרו יותר.
הם שמרו על קשר, בהתחלה בהדיקות שהלכה והתרופפה באופן טבעי עם
הזמן שעבר. הם המשיכו בחייהם, יצאו עם אחרים, אבל תמיד שמרו
מקום מיוחד, אחד לשנייה.
הפגישות ביניהם הלכו והתמעטו, כשנפגשו מצאו, שאין להם כמעט על
מה לדבר, היו רואים יחד טלויזיה, משחקים משחקים טפשיים. בהתחלה
שכבו, אחר כך כבר לא, אבל עדיין אהבו.
היא לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שהבחינה שגם זה השתנה.
שהוא, שפעם אהב אותה יותר מהכל, שהיתה חשובה לו יותר מהכל, כבר
לא אוהב. זאת אומרת, לא אוהב באמת. מעריך אותה, מכבד אותה,
מרגיש נוח בקרבתה, דואג לה, קשוב לה, אבל לא אוהב אוהב.
זה שינה לה את כל השקפת העולם. פעם, לא משנה מה היה קורה, היתה
הידיעה שהוא אוהב אותה, מגן עליה מפני פגיעות אחרות, מקנה לה
רשת בטחון ומפלט בעת הצורך. פעם כשהיתה עצובה, היתה באה אליו
כדי שיחבק את הצרות מעליה. עכשיו המגן נעלם והיא נותרה חשופה
ופגיעה.
היא הפסיקה להאמין באהבה. לא הבינה מה ערכה, אם היא כל כך
זמנית, אם לרגע אחד היא יכולה להיות כה עוצמתית וברגע הבא,
פשוט לא להיות. היתה מסתכלת על זוגות סביבה ומרחמת עליהם,
כיודעת סוד שהם עוד לא גילו. הסתובבה ימים שלמים וניסתה להבין
איך זה קרה? איך אפשר סתם ככה להפסיק לאהוב? המחשבה הזו מילאה
את ראשה וטרדה את מנוחתה ימים, עד שלבסוף לא חשבה על כך יותר,
וזה העציב אותה יותר מכל. האין. הניכור. הריחוק. סערת התחושות
שליוותה אותה התחלפה בריקנות. הוא, שפעם היה כל עולמה ועכשיו
הפך לעוד שם שהכירה. שפעם חלקה איתו הכל ועכשיו, לא ידעה עליו
כמעט דבר.
היא ידעה שיום אחד היא תרים את הראש ודברים יחזרו לרגש אותה,
היא תחייך חיוכים לא רצוניים כשתראה תינוקות, תבכה מגילויי רגש
נדושים בתוכניות טלויזיה זולות ותאהב, ורק ייחלה שהיום הזה
יגיע כבר, כי כבר נמאס לה מהריק.