"חובה עלייך לנשק את שלמה" אמר יונתן תוך כדי שהוא גורר את כל
כיתה ו' 3 איתו. אורנה צחקה בשקט והתקרבה אליי לאט, התחלתי
להזיע ולהילחץ, "אף פעם לא התנשקתי" חשבתי לעצמי בעודי מכווץ
את שפתיי. מסביב היה אפשר לשמוע את הצחוק המתגלגל של הכיתה
שלאט לאט הלך ודעך. ובעוד אני והיא מתנשקים נשמעה קריאה מהצחוק
העולה "שלמה ואורנה מאוהבים!!!" אורנה הסמיקה, וגם אני.
למחרת בבית הספר ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא רוצה לצאת
איתי לקולנוע, הרגשתי כאילו אני הולך להתעלף כאשר שמעתי את
התשובה :"כן..." היא אמרה בקול היפה שלה, כמעט נמסתי במקום. אך
מיד הבנתי שאני עדיין פה, מדבר איתה אז התעוררתי מהחלום ואמרתי
משהו שנשמע כמו עברית :"אה... ד... אז... אני... אה... ניפגש
ב..." "קולנוע?" היא השלימה אותי "כן הקולנוע!" אמרתי כמעט
ממוסטל מהמצב המטמטם שנמצאתי בו "ביי..." היא אמרה בקול מתקתק
ונפנפה בידה לשלום. הייתה לי הרגשה כאילו הלב שלי ירד לרצפה.
החלטתי שאני אתנהג אליה יפה ושבסוף הערב אוליי גם אציע לה לצאת
קבוע.
הגענו לקולנוע וכמובן שכל התכנית שלי נכשלה, לא היה לי מספיק
כסף לשנינו. אז חשבתי לעצמי ונזכרתי במשהו שחיים אמר לי פעם,
הוא אמר לי שהבית קולנוע תמיד משאיר את החלון של השירותים
פתוח. עשיתי שתיים ועוד שתיים נתתי לה את הכסף ואמרתי לה שאני
כבר אפגוש אותה בפנים. הלכתי מאחורי הבניין וראיתי את היעד
שלי, החלון! הוא היה סגור. חשבתי לעצמי: חיים הבן זונה אני
ארצח אותו! אבל לא היה לי זמן להתמהמה על חיים, אורנה הייתה
בפנים והיא חיכתה לי שאבוא!
הבנתי שאם החלון לא פתוח אז אני אפתח אותו! הרמתי אבן גדולה
מהרצפה וניפצתי את הזכוכית בקול נפץ גדול. פחדתי שמישהו שמע את
זה אז רצתי מהר מאחורי איזה סלע שם וחיכיתי. אף אחד לא בא.
כנראה היה להם ערב עמוס והם לא שמו לב. גלגלתי איזה אבן ועליתי
עליה כדי להיכנס יותר בקלות. נכנסתי דרך החלון דחפתי ודחפתי
ופתאום "כוס אמק!" צעקתי, מרוב הדחיפות נחתכתי ביד מהשאריות של
הזכוכית הסתכלתי למטה על היד שלי ולחשתי לעצמי: "לא נורא אני
כבר אחבוש את זה אחר כך" נכנסתי לתא שלמזלי היה ריק ויצאתי
באלגנטיות מהשירותים. אורנה חיכתה לי בחוץ, היא הסתובבה ליד
הדוכן של האוכל וחיפשה אותי בעיניה, לאט לאט התקרבתי אליה ללא
ידיעתה ואז כשהייתי מספיק קרוב קראתי לה: "היי, אורנה, בואי
נכנס לאולם כבר!" והתנשפתי בכבדות.
"איפה היית?" היא שאלה "הסרט כבר התחיל! וחוץ מזה איך נכנסת
הנה?" עצרתי לשנייה וניסיתי לחשוב על תירוץ טוב ואמרתי לה
:"אה... אבא שלי... אה... הוא מכיר את המנהל, כן זהו זה, הוא
מכיר את המנהל". "ומאיפה החתך על היד שלך?" היא שאלה מתקרבת
יותר ויותר לאמת המרה ללא ידיעתה "אה זה? קיבלתי אותו היום
בצהריים", אמרתי לה תוך כדי שילוב אצבעות נמרץ. "טוב", היא
אמרה, משוכנעת שאני כשר לחלוטין.
נכנסו לתוך האולם והתיישבנו בשורה הכי קרובה למסך. היא הסתכלה
על הסרט ואני הסתכלתי עליה, לא יכולתי להוריד את העיניים שלי
ממנה, היא הייתה כל כך יפה לא משנה מה מצב הרוח שלה היה: שמחה,
עצובה, לא משנה מה, היא עדיין נשארה יפה. וכל פעם שהיא בדקה
לראות מה אני עושה הסתובבתי ועשיתי את עצמי מתעניין בסרט. אני
לא חושב שהטריק הזה עבד עליה כי אחרי כל פעם שהיא הסתכלה עליי
היא חייכה וכמעט צחקה.
הושטתי יד כדי לקחת חופן פופקורן נוסף והיא קפצה על ההזדמנות
כמו צ'יטה על הטרף שלה ונישקה אותי, כמובן שהפעם הייתה לזה
הרבה יותר משמעות כי הפעם לא הכריחו אותנו לעשות את זה, אבל
בכל זאת נבהלתי כל כך שישר התנתקתי ממנה ורצתי לעבר היציאה.
היא רצה אחרי, עצרתי בכניסה לשירותים והתחלתי להתנשף. היא באה
אליי ושאלה אותי "מה קרה?" אבל למען האמת אפילו אני לא יכולתי
לענות על השאלה הזאת. לא ידעתי מה קרה, אני רציתי שזה יקרה
וחיכיתי שזה יקרה, אבל כנראה שלא רציתי שזה יקרה ככה, יותר מדי
מהר.
לא עניתי לה על השאלה שלה למרות שהיא המשיכה לשאול אותי פשוט
חשבתי על המשפט הכי נדוש וחרוש בהיסטורייה: "זה לא את זה אני"
והיא הניחה לי. כנראה שהשורה הזאת עובדת, בדיוק כמו בסרטים.