זה היה בגיל 12.
אני, אמא ואח שלי הקטן הלכנו לקבל את פני אבא בחזרה
מהונג-קונג.
כשהגענו לשם, ראיתי מטוס נוחת.
"וואו". כל כך הצטערתי שאני לא יכול לשמור בראשי את התמונה
לנצח.

בבית, פתחתי את המתנה שלי.
זאת הייתה מעין קופסאת פלאסטיק מוזרה, עם זכוכיות עליה.
"זאת המצלמה שלך", הוא אמר לי.

בטיול הראשון שלי בלי ההורים והמורים, הבאתי את המצלמה. כל כמה
דקות שלפתי אותה מהתיק, ביימתי את כל החברים שלי, וצילמתי. עד
שנגמר הסרט.

בגיל 14, ביקשתי מאבא מצלמה דיגיטלית. קניתי לה כרטיס זיכרון
גדול במיוחד, שמספיק ל-504 תמונות, והתחלתי לצלם. בלי הגבלה.
היה הרבה יותר נוח עם המצלמה בכיס, ת'אמת. הרבה יותר מהיר
ויעיל.

אחרי הצבא, הצצתי באלבום הענקי שהכנתי ולא נתתי לאף אחד חוץ
ממני.
הייתי צריך לשפר טכניקה.
לקחתי קורסים.

בטיול שאחרי הצבא, הסתובבתי עם המצלמה המשוכללת שלי על הצוואר,
רץ ממקום למקום.
הייתי טוב בזה. הם אפילו לא זכרו שראו אותי מצלם.
הם אפילו לא זכרו שראו אותי.
יותר מדי תמונות, פחות מדי מקום. אפילו לא הדפסתי את התמונות
האלו.

כיום אני עיתונאי.
אני מגיע למקומות הנכונים ברגעים הנכונים, מצלם חטופים,
התנקשויות, פיצוצים - שבריר שניה.
יש לי בבית קיר שלם, מלא בתמונות. אף אחד מהאנשים בתמונות לא
ראה אותי. מעולה.
בעצם גם אני לא ראיתי אותי.

אתמול ראיתי ערבי לבוש במעיל באוטובוס.
עליתי אחריו.
הוא שלח את היד לחוט, ואני צרחתי בכל כוחי: שניה!!!
הוא עצר. רצתי לקידמת האוטובוס, שלפתי את המצלמה, ואמרתי:
קדימה.
דרך העדשה נישקפו אלי 51 פרצופים. כאלה של פחד איום, וכאלה עם
מבט של רצח בעיניים, וכאלה שפשוט בכו בשקט.
עד שלא הרגשתי את גל החום מרסק את עצמותי, לא זכרתי שהייתי שם
בכלל.
כידררתי את כל גופי, מגונן על המצלמה כמו על ילד קטן.

בבית החולים סיפרו לי שאמנם אני לא אשרוד - לא עם רסיסי פלסטיק
מפוזרים לי בריאות ובמעיים -  אבל הכרטיס הקטן עם התמונות דוקא
שרד.
נתנו לי להיות בבית ביומי האחרון.

על הקיר היו תלויות מאות על גבי מאות של תמונות, כולן
מרוחקות.
ותמונה אחת חדשה.
הבטתי בה.
צמרמורת עברה בגופי.
אני הייתי שם, במרכז התמונה, מרוח על הרצפה צמוד לערבי
המרוסק.
זה הייתי אני.
אני הרגתי אותם.
לבד.