עומדת בשממה כשהגשם יורד
עומדת... ומרגישה את טיפות המים על פניי
עומדת, ללא תזוזה, ללא נשימה עמוקה, ללא כאב והשפלה
עומדת בחוץ ומחכה שמשהו יקרה...
משהו טוב.
עומדת בחוץ וכולי רטובה
מרגישה את הכפור משתלט על גופי
אט... לאט...
מסתכלת למטה
ונזכרת בעצמי:
אוחזת ידיים עם חברה קופצת בשלוליות
ולמרות שגשום היה האור הציף את ליבי
ועכשיו...
אני עומדת והאפלה מבחוץ... נכנסה פנימה.
והאור כבה.
ואני עומדת, מציירת ציור בראשי של מה שהיה
מה שעברתי ואהבתי והתגעגתי... ומתגעגעת...
כל יום...כל דקה.
ורוצה לאחוז בידי הגורל
ולשנותו... ורוצה את האושר של מה שהיה
והלך
מה שהיה כל כך קרוב ואמיתי
ונעלם... התנדף ברוח הקרה והתנפץ בפניי
המוצפות מים של מי גשם
ודמעה... החודרת לליבי..
שזוכר תמיד
אני עומדת בחוץ
והפחד מחלחל עם הכפור
הפחד... שהעבר המתוק... איננו ולאיחזור
והטוב שהיה... ילך רחוק שוב
אט... לאט...
בין טיפות הגשם העדינות...
אני מבינה, כי אני, זאת אני, זאת אני... ועברי עבר
ונשמתי פגועה... וגורלי... נחתם
כי אני זאת אני... רק אני.

ואני... מזילה דמעה לבד בגשם...