טוב אז עברו ארבעה חודשים מאז הפרידה, ואני כבר הייתי עם מספיק
בנים, כדי להבין שטוב לי לבד, אבל גם יותר כיף לי ביחד.
עשיתי טעויות, אבל לא משהו שאני יותר מידי מתחרטת עליו, חוץ
מאחד, אבל שיקול הדעת שלי לא ממש פעל באותה השניה..

אני שואלת את עצמי כמעט כל יום מחדש, במיוחד כשאני איתו, את
השאלה  - איך מתאהבים מחדש..?
איך נותנים את הלב והנשמה וכל כולי לאדם אחר?
איך יכול לקרות מצב שבו אני אתאהב שוב, והלב שלי, שהיה שייך עד
לא מזמן למישהו אחד, יהיה מאוהב באחר?
זה נראה לי כל כך לא הגיוני, זה גם מונע ממני מלהתאהב בו...
כיף לי איתו כל כך, בכל שניה שאנחנו ביחד אנחנו צוחקים וזה
עושה אותי מאושרת, גם ברגעים אינטימיים יש צחוקים בינינו... כי
ככה אנחנו...

אני לא מצליחה להוציא לי מהראש את השאלה הכל כך קשה, של איך
מתאהבים שוב?
אני באמת שלא מבינה איך...
אני רוצה כל כך להרגיש שוב את אותה התחושה הנעימה והמחממת.
אני רוצה שמישהו יאהב אותי באותה מידה שאני אותו, אבל איך אני
יכולה להבין שפעם אהבתי מישהו ועכשיו זהו? זה נגמר לעולם...
איך?
אני לא רוצה לחזור אליו כי הוא השתנה... שנינו השתנינו... אבל
איך עוברים הלאה? איך?

אני מנסה לחשוב, על כל האנשים שאני מכירה שהיו מאוהבים פעם,
וכן הם הצליחו ומצאו אהבה חדשה... אבל, אני תמיד האמנתי באהבה
נצחית, אהבה שמחזיקה לעד, שגם אם ניפרד אז הגורל יחזיר אותנו.
נכון, אני קצת לא מציאותית, אבל גם אף פעם לא התיימרתי להיות
כזו.
אז איך עכשיו אפשר לשנות את תפישת העולם שלי ולהגיד לי
שהתאהבות מחדש היא אפשרית?

אז כן היו לי מלא בנים שהייתי איתם ואפילו חשבתי שאני מאוהבת
אבל עד שהייתי איתו לא ידעתי מהי אהבה אמיתית...
הוא היה האדם הראשון שבאמת ובתמים אהבתי, שנדלקתי עליו מהדייט
הראשון ועד לרגע שבו נפרדנו, בפעם השניה והאחרונה..
לפעמים יש לי בראש את המחשבה שאולי נחזור, אבל אני לא רוצה, זה
לא יכול להיות טוב, לא היה לנו טוב, וחוץ מאהבה שכנראה לא היתה
אמיתית לא היה לנו קשר.
ככול שהזמן עובר אני באמת רואה וחושבת, שמה שהיה ביני ובינו
היתה הידלקות ולא אהבה, אולי אהבה של ילדים... אני לא יודעת
איך לנסח את זה...
כי לפי המילון שלי אהבה לא נגמרת סתם כי לא מתאים לנו...
בשבילי, אהבה זה הדבר הכי מציאותי שיש, הכי מדהים והכי מלהיב
שיכול להיות.
אז איך באמת קרה לי שחשבתי שהייתי מאוהבת?
אולי הייתי מאוהבת... אולי... כי עדיין יש לי קולות פנימיים
שאומרים לי שהוא היה האהבה שלי, האחד שלי...

אבל, עכשיו, כשאני איתו, אני מרגישה שהוא רוצה אותי ואני יודעת
שאני רוצה אותו.
והוא לא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, אבל בעצם גם אני לא...
הוא פוחד לפגוע בי, ואמר לי את זה לפני שעוד היה משהו בינינו,
עוד לפני הנשיקה הראשונה.
הוא בעצם כמו כל גבר אחר בעולם, פוחד ממחויבות ואני מבינה את
זה, זה דבר עצום שכולל הרבה תחומים, וגם לי קשה לפעמים, אבל מה
שיש בינינו כרגע לא יחזיק לנצח.
אבל אם נחליט שאנחנו רוצים לקחת את הכיוון הזה, להיות זוג
מוגדר, שלא כמו עכשיו, איך אני יכולה להיות בטוחה, אבל ממש
בטוחה, שבו אני אתאהב?
כל הפחדים שלי מהתאהבות בפעם השניה יוצרים אצלי מחסום, מחסום
שמונע ממני מלהתאהב בו, זאת פחות או יותר המסקנה שהגעתי אליה.
אז אולי אם אני אצליח להבין ולקבל שיש אהבה שניה, ואולי גם
שלישית, יהיה לי יותר קל להיות שלמה כשאני איתו.
כרגע, עוד יש לי רגעים שקשה לי והדמעות יורדות, ואני נזכרת
באהבה ההיא מפעם... בטוב שהיה לנו ביחד.
אז איך בעצם אני עוברת הלאה? איך אני מנקה את הלב ומתאהבת
מחדש?
כל כך טוב לי איתו, כשהוא מחבק אותי חיבוק כזה חם שאי אפשר
לתאר, או כשהוא מנשק אותי נשיקה כזאת מיוחדת... אבל אני פוחדת
להפגע, להשבר, לההרס ולהבין שוב... שתפישת העולם שלי מוטעית..
שאהבה כן נגמרת...
אבל בעצם אם אני לא אנסה - אני גם אף פעם לא אלמד.
אז ללכת על זה?.. או לחכות ולראות מה הלב מרגיש?.. לחכות
לפרפרים שיתעופפו להם בבטן ויבשרו לי שאני מאוהבת? או לתת לקשר
לזרום? כי אולי לא חייבים להתאהב לפני הקשר אלא במהלכו...?