באקראי, חשבתי לעצמי, רק באקראי תבוא הישועה. הרהרתי כמה רגעים
בהצהרה הזאת שהתגנבה לי אל התודעה ללא הזמנה של ממש, ניסיתי
לרדת לשורש דעתה. אבל הסחת דעת זו מיהרה ללכת כשם שבאה ושוב
כבש אותי הפחד, אותו פחד נטול כל זיקה למציאות, מן פחד תהומי
כזה שנטעתי בתוך מוחי. כל כך פחדתי שבקושי הצלחתי לסיים לעלות
בגרם המדרגות בביתי שלי. אסור לי לקרוא כל כך הרבה, חשבתי
לעצמי, אסור גם להישאר ערה עד כל כך מאוחר. אפילו נוכחותה של
לורי, הלברדורית שלי לא ממש הקלה על תחושת האימה הבלתי נסבלת,
אפילו בה לא מצאתי נחמה.

קיללתי את כל המראות בבית, הרי עתה, פחדתי מהן. פחדתי לראות
בהן משהו שלא שם באמת. פחדתי להסתכל בהן ליותר מדי זמן. פחדתי
מאותה יד צהובה מקומטת, בעלת ציפורניים שחורות שתפתח את הדלת
במראה ותתחיל לגשש. ידעתי שהיא לא אמיתית, אבל היה מאוחר מדי,
דמיוני הוצת כמו שריפת יער בקיץ וכמה שלא ניסיתי, לא יכולתי
לעצור זאת, במיוחד לא בשעות הקטנות של הלילה.

הלילה היה מלא רעשים קטנים שאין להם שום הסבר הגיוני. בתוך
החדר המואר, בקצה השני, בלי שום עזרה מצדי התחילו כל מיני
ארונות, מגירות, מדפים ומכשירי חשמל לזמזם זמזום שקט. לא כולם
בבת אחת, אבל בנחישות, להוציא אותי מדעתי. הסתכלתי לעברם
כמחפשת משהו שיסביר את התופעה, לא היה דבר כזה. רק הרצון של
הרהיטים בחדר להוציא אותי מדעתי. שנאתי את רעשי הלילה הבלתי
מוסברים. אני משוכנעת שהם שם גם ביום, אבל לאיש אין זמן לשים
לב.

עוד דקה חלפה לי ועדיין מתרוצצת במוחי אותה היד הצהובה שאין
ממנה מנוס אמיתי, גם לא בהורגה. חשתי צורך עז לכווץ את כל גפיי
כדי שאראה אותם, אראה שהיד הארורה לא תתפוס אותם פתאום משום
מקום. חשתי צורך עז להיצמד לקיר, שלא תוכל לתקוף אותי מאחור.
קיללתי שוב את הדמיון הפורה שלי והתפללתי שזה באמת רק הדמיון
הפורה שלי. הרי כך זה מתחיל, היא תופסת גם את קטני האמונה ואת
אלו שחושבים שהיא פרי דמיונם. קיללתי את האחיזה שיש לרעיונות
על מוחי, דמיוני ונפשי.

התחלתי לחשוב על דרכים להחליש את אחיזתה עליי, לשכוח ממנה ולו
לקצת זמן, נזקקתי לקצת שקט נפשי. חשבתי לעצמי, שכל עוד הייתי
עסוקה בענייני עבודה, כל עוד הייתה לי מטרה מוגדרת והיו
מעבידים אותי עד תשישות, הייתי מוגנת. הלחץ היה כה עצום עד
שהרגשתי אותו בלסתותיי. כל עוד לראש יש מה לעשות, אין לו זמן
לדמיין ידיים איומות כאלה, צהובות עם ציפורניים שחורות ורקובות
שמחפשות קורבן. המשכתי לחשוב על דרכים להתאושש מן היד השטנית
הזאת, אני כמעט בטוחה שאם אקרא ספר אחר, אצליח להביס אותה קצת
קצת כל פעם.

בינתיים, אני כאן לבד במרתף, אפילו לורי לא איתי ואולי עדיף
שכך, אני לא רוצה שהיד תפגע בה. בכלל, אני מוצאת שבתור כלבת
שמירה או הגנה, היא די חסרת תועלת, רק שוכבת בעליצות על הספה
ומכשכשת בזנב. מעט חברה לא הזיקה לאף אחד אף פעם, אבל לשמור
עליי? נו באמת, יהיה לי יותר מזל עם חתול...

הצלחתי קצת להסיח את דעתי, אולי עוד מעט יהיה לי האומץ לסיים
לעלות את כל גרמי המדרגות עד לחדר השינה שלי. אולי שם ארגיש
קצת יותר בטוחה. איך בכלל הגעתי למצב הזה? הרי שנים שלא פחדתי
ככה מכלום. זה רק בא להוכיח שהשפיות שלי היא כנראה מגדל קלפים,
צריך רק רגע קטן תחת הנסיבות הנכונות כדי להפחיד אותי עד
טירוף. עוד רעש לילה נשמע בקומה העליונה, אולי מוטב שאפרוש כל
עוד נדמה לי שאני מסוגלת לכך.

חמקתי לי למעלה בין גרמי המדרגות, משתדלת שלא להסתכל לשום דבר
בעיניים, בין הצללים, מסביב למראות. הפחד המשיך להדהד
במסדרונות מוחי. לפני ששמתי לב כבר התחילה תחושת הפאניקה לזרום
בעורקיי ומצאתי את עצמי רצה, בורחת, לא יודעת אפילו ממה, לא
מעיזה להסתכל לאחור. מנתרת במהירות לתוך המיטה ומתחבאת מתחת
לשמיכה, לא מעיזה להציץ החוצה.

רק כעבור 20 דקות חזרה אליי נשימתי, הדלקתי את הטלוויזיה
בתקווה להרחיק את רעשי הלילה, וחיכיתי לישועה שתבוא באקראי.