אני כבר ככה כמה חודשים, אני מנסה שלא להחצין את זה.
אני מתאפקת עד כמה שאני יכולה, וכשאני לא יכולה אז אני מרימה
ידיים.
הכל התחיל לפני בערך שנה, כשהייתי מרגישה שהנשימה שלי נהיית
כבדה אחרי שהייתי עולה במדרגות, ונמשכת כך גם אחרי עשר דקות
שהייתי נרגעת. בהתחלה אמרו לי שזה כלום כי זו יכולה להיות
תוצאה של האנמיה או מחוסר ברזל. אחרי תקופה התחילו לי כאבים
בידיים ובמרפקים, כשהלכתי לרופאה היא אמרה לי שזו יכולה להיות
דלקת פרקים ואין לי מה לדאוג - עם טיפול זה יעבור. הכל נראה לי
כל כך זמני וחולף.
כשהנשימה שלי התחילה להיות כבדה ללא כל מאמץ התחלתי להבין
שמשהו לא בסדר, התחילו לי כאבי ראש והקאות - הייתי מקיאה כמה
פעמים ביום. הלכתי שוב לרופאה והפעם כשהיא בדקה אותי היא שמה
לב בדיוק כמוני שמשהו לא בסדר.
הכאבים היו בלתי נסבלים, הרופאה עשתה לי כל כך הרבה בדיקות
שהרגשתי כל כך חלשה, עשו לי יותר משבעה צילומים בכל החלק
העליון ובגפיים. הרופאים אמרו לי שהם גילו משהו חמור אבל עדיין
הם לא רוצים להגיד לי כי הם רוצים להיות בטוחים במאה אחוז.
בינתיים הם הביאו לי כדורים לשיכוך כאבים, והרבה תרופות. לקחתי
את התרופות במשך שבועיים עד שהתוצאות מהמעבדה הגיעו, הכאבים
היו קשים מדי.
לאחר שבועיים וכמה ימים, בשעת בוקר מוקדמת, הרופאה התקשרה:
"תראי, גילינו את מה שחשבנו, עכשיו אנחנו בטוחים, אם תוכלי
לגשת לכאן היום כמה שיותר מוקדם" - "אוקיי, אני אבוא". כשסגרתי
את הטלפון התחלתי לחשוב על מה שהיא עומדת להגיד לי - ציפיתי
לגרוע מכל, אבל רציתי לדעת כמה שיותר מהר, לא רציתי לדחות את
זה. ניגשתי לחדר, החלפתי לטרנינג ועליונית שהייתה מונחת לי על
המיטה - ביום הזה לא היה אכפת לי איך אני אראה ומה יגידו עליי,
פתאום הכל נהיה כל כך קטן...
לקחתי את התיק, שמתי בו כמה דברים חיוניים, כרטיס מגנטי
ומסמכים. ירדתי לתחנת האוטובוס, בתחנה היו רק שני ילדים
צעירים, בערך בני שמונה עשרה, הם נראו כל כך מאושרים שקינאתי
בהם. כשעליתי לאוטובוס ישבתי במושב שמאחורי הנהג, ממש ליד הדלת
- לא רציתי ללכת יותר מדי. לא הייתי מרוכזת בכלל, הסתכלתי
מהשמשה של האוטובוס על השמים - הם היו בהירים ומזג האוויר היה
נעים.
"עוד תחנה ואני מגיעה", חשבתי, "זהו, עוד תחנה ואני אדע בדיוק
מה היא רצתה להגיד לי". כשראיתי את הסופר בצד שמאל ידעתי שאני
צריכה לרדת, הרמתי את היד וצלצלתי. הנהג עצר בצד התחנה וירדתי
לאט לאט, מדרגה מדרגה. התקדמתי לעבר קופת החולים, הרבה מחשבות
התרוצצו לי בראש - מחשבות שהשתדלתי להדחיק.
הגעתי, פתחתי את הדלת ועליתי במעלית לקומה הראשונה, כשהדלת
נפתחה יצאתי ופניתי שמאלה לעבר החדר של הרופאה. היה רק מטופל
אחד - מבוגר יחסית, שחיכה לה. הוא נכנס, בטלוויזיה שהייתה בחדר
ההמתנה היו סרטונים על בריאות ילדים, חיכיתי שהוא יצא. אחרי
עשר דקות בערך, עשר הדקות הארוכות ביותר שהיו לי בזמן האחרון,
הוא יצא. נכנסתי אחריו. ציינתי כבר שאני שונאת קופות חולים?
התיישבתי מול הרופאה, היא הסתכלה עליי, לקחה נשימה, הסתכלה
בדפים שהיו לה על השולחן ושוב הסתכלה עליי - היה לה מבט חסר
אונים בעיניים. "מה שלומך? איך את מרגישה? התרופות עוזרות?",
החזרתי לה מבט חסר אונים, כי הרי הרגשתי שבכל יום שעובר אני
דועכת עוד ועוד. "הן עוזרות, אני חושבת, הן לא מפסיקות לגמרי
את הכאב, אך הן מקטינות אותו".
"אוקיי, אני שמחה לפחות את זה לשמוע. תראי, בהתחלה, שתיארת לנו
את התחושות שלך, ראינו שמשהו לא בסדר והעדפנו לבדוק - וטוב
שעשינו את זה, למרות שהבדיקות היו לא נעימות."
"ואתם יודעים כבר מה יש לי?"
"כן. כמו הבדיקות, גם התוצאות לא נעימות."
הלב שלי דפק כמו מטורף, בחיים לא רעדתי כמו שרעדתי עכשיו, בפעם
הראשונה בחיים שלי הרגשתי מה זה פחד.
"אני עצובה לבשר לך את זה, אבל... גילינו אצלך סרטן. זה לא
סרטן פשוט, הוא כבר הספיק להתפשט ולכן הרגשת את הכאבים
בגפיים."
"אני מבינה. ו... אני מניחה שאין לזה תרופה... אם זה כבר
התפשט... נכון?"
הורדתי את המבט, והתחלתי לבכות ברגע שהרופאה סימנה לי בראש
לשלילה.
"אני מבינה את ההרגשה שלך, אנחנו פה וננסה לעזור לך עד כמה
שנוכל."
היא ניסתה לנחם אותי, אבל לזה לא הצלחתי למצוא נחמה ועידוד.
"אני רוצה ללכת הביתה עכשיו."
"אוקיי, לכי הביתה, אבל מחר על הבוקר תהיי אתנו בקשר, טוב?"
"טוב, אני אהיה."
קמתי כשרגליי רועדות, ואני מרגישה שאני עוד שניה נופלת,
התקדמתי לעבר המעלית, אבל קודם נכנסתי לשירותים - הסתכלתי
במראה, הסתכלתי על העיניים שלי, על עצמי, ושוב הדמעות ירדו.
נשארתי שם כמה שניות, ניגבתי את הדמעות, ירדתי במעלית ושוב
הלכתי לכיוון התחנה, אך עכשיו בכיוון ההפוך, עכשיו כבר ידעתי
את מה שהכי לא רציתי לדעת.
כשחזרתי הביתה באותו יום לא תפקדתי, ישבתי על הספה כל היום,
בהיתי בטלוויזיה ונרדמתי מולה. מאז החיים שלי לא דמו לחיי
הקודמים - טיפולים, תרופות, זריקות, אשפוזים, ימים על גבי ימים
הייתי בבית החולים, מריחה את הריח הזוועתי של בית החולים. ואתי
שם הייתה המשפחה שלי - לא עזבה אותי לרגע. והיה לי כל כך רע
להכביד עליהם ככה. זה היה טיפול של עשרים וארבע שעות מסביב
לשעון, טיפול שנהיה תובעני מרגע לרגע, ככל שהמצב החמיר.
עכשיו אני כבר כמה חודשים אחרי, חיוורת בפנים, רועדת ברגליים,
בלי יכולת ללכת כמה מטרים ספורים ללא החמצן, עם המטפלת צמודה -
ממש כמו תינוקת שצריכה שישגיחו עליה. בקשר לזה שאני מנסה לא
להחצין את זה - זה בלתי אפשרי, גם אם אני סותמת רואים את זה.
אני יודעת שזה קרוב, המשפחה שלי מנסה לחזק אותי ולתת לי תקווה,
אבל חיים כאלה הם לא חיים - אני לא חיה, הגוף שלי כבר מת, זו
רק הנשמה שמנסה בכל הכוח לשרוד. הרופאים אומרים שאולי חודש,
אולי שלושה שבועות, אבל זה לא נמדד בחודשים. אז ככה זה מסתיים,
לא חשבתי שחיי ייסתיימו בייסורים, בכאבים, בהליכון צמוד
ובחמצן. דמיינתי לעצמי חיים אחרים - אבל מול זה אין לי סיכוי.
עכשיו כבר עברו שבועיים, אני ממש מרגישה את זה מתקרב, אני לא
יודעת אם זה מהפחד או מהכאב אבל הגוף שלי רועד כולו, אני כבר
בקושי קמה מהמיטה. גם לשירותים אני כבר לא הולכת - יש לי מין
טיטול. החמצן כבר לא יורד ממני, אני פשוט שוכבת במיטה, מחוברת
לחמצן, מחכה, מפחדת, מזיעה, רועדת, חולמת, חושבת, מתייסרת.
חברים ומשפחה באים לבקר - אך לא ככה אני רוצה שייזכרו אותי -
שמתי תמונה שלי מצעירותי, כשהייתי בריאה עם שיער נפוח ועיניים
בהירות, על השולחן...
לאחר יומיים נתלתה מודעת אבל על קיר ביתה. |
