הייתי בפארק, עצים ירוקים, השמיים היו בהירים... הרבה זמן שהם
לא היו ככה. נשלחה אלי הודעה שבת"א היה פיגוע, לא התפלאתי,
מחקתי את ההודעה בידיעה שיבואו עוד כמוה. ישבתי על ספסל חום,
קצת מתקלף- אף פעם לא מתקנים ספסלים ישנים, אבל אני מסתדרת
איתם זה לא נורא בעיניי.
הסתכלתי על השמיים ופשוט רוקנתי את המוח ממחשבות.
ילדה קטנה באה עם אמא שלה לפארק, האמא התיישבה על ספסל לידי
והילדה הלכה להתנדנד. לפעמים אני חושבת כמה כיף לילדים האלה,
ההורים עושים להם הכל, הם לא יודעים על צרות - חוץ מזה שנגמרו
הממתקים בארון ותמיד אם הם יבכו או יעקמו פנים יסלחו להם.
תומר התקשר, שאל איפה אני ואם בא לי לקפוץ אליו עכשיו, אמרתי
שאני אבוא - גם ככה לא היה לי משהו יותר טוב לעשות. תומר הוא
מהאנשים שאני יכולה להיות לידו הכי שמחה, הכי עצובה, הכי טיפשה
ועדיין הוא יתיחס אלי אותו הדבר ואותו דבר לגביו.
הייתי כבר ממש ליד הבית שלו, כמה מטרים, התקשרתי אליו ואמרתי
לו שירד. התחלנו ללכת ליד הבית שלו, סיפרתי לו עד כמה אמא שלי
מעצבנת אותי וכמה שאני כבר לא יכולה להיות בבית ועד כמה שאבא
שלי אדיש כלפיי וחושב רק על עצמו. איכשהוא תומר הרגיע אותי -
הוא ממש טוב בזה, הוא סיפר לי קלישאות על זה שהורים הם רק בני
אדם ושהם עושים הכל מאהבה... אבל כשזה יוצא מהפה שלו זה נשמע
אחרת.
אחרי סיבוב של עשרים דקות בערך עלינו אליו, היה לו בית פרטי
יפה ומושקע ביותר. ישבנו בחוץ בגינה שלו ושתינו קצת, לא משהו
חריף סתם קולה להעביר את הצימאון. אז התחלנו לדבר על כל המצב
ועל מה שקורה איתי ועל מה שקורה איתו. הוא סיפר לי שאיתו הכל
בסדר ושהוא נכנס לקשר עם אחת בשם יעל, אני לא ממש מכירה אותה,
אבל הבנת שהיא ממש חמודה. היא קטנה מאיתנו בשנה - בת 17.
עלינו אליו לחדר והוא השמיע לי שיר, שיר שממש אהבתי אז לקחתי
לו את הדיסק.
אחרי בערך שעה חזרתי הבייתה דרך הפארק, חשבתי על זה שתומר היה
קצת שקט, הוא לא דיבר הרבה, אבל טוב, כנראה שאני דיברתי יותר
מידי והוא לא הספיק והצליח להכניס מילה.
כשהגעתי הבייתה נכנסתי להתקלח וישר נכנסתי למיטה, היה כבר 12
וחצי בלילה והייתי הרוגה מעייפות.
בבוקר קמתי, התלבשתי והלכתי לבית הספר, יב' אתם יודעים, השלמות
- הכנה לבגרויות וכל זה. תומר לא היה, הוא לא ילד שבא לבית
הספר הרבה, הוא די לא בא - את האמת, אבל היום למדנו ספרות וזה
מקצוע שהוא ממש אוהב ואף פעם לא מפסיד - היה לי קצת מוזר.
בדרך הבייתה מבית הספר לקחתי את הדרך הארוכה, לא יודעת למה,
אולי לא מיהרתי לחזור הבייתה. הטלפון שלי צילצל וזו הייתה שיחה
חסויה - מעטות השיחות החסויות שאני מקבלת. עניתי וקול ממש קטן
אמר לי: "שני, זאת את?", אמרתי שכן וניסיתי לזהות את הקול אך
לא ממש הצלחתי, היה רעש מהצד השני. "זאת יעל, את קרובה לבית של
תומר?", היה נראה לי מוזר שיעל מתקשרת אליי ועוד שואלת אותי אם
אני ליד הבית של תומר. פתאום נשמע קול בכי. שאלתי אותה אם קרה
משהו, אם קרה לה משהו עם תומר... היא ענתה לי שאני אגיע לבית
של תומר כמה שיותר מהר !
כשהגעתי ראיתי אמבולנס ומשטרה מתרחקים מהאיזור... בחוץ יעל
ישבה על אבן גדולה והסתכלה עליי בעיניים אדומות.
שאלתי אותה מה קרה? ואיפה תומר? כי ידעתי שאמא שלו חולה - אז
קישרתי. היא אמרה לי להיכנס והייתה מאחוריי כשנכנסתי.
היא הכניסה את היד לכיס המעיל שלה והוציאה קלטת. על הקלטת היה
כתוב "שני, סליחה!" לקחתי את הקלטת והכנסתי אותה לטייפ בסלון,
קולו של תומר נשמע: "שני סליחה, אני יודע שיהיה לך קשה, לא
התכוונתי להכאיב לך. לא יכלתי יותר וגם לא יכלתי לשתף אותך -
לא רציתי להוסיף לך בעיות. אני מצטער.!" לאחר שסיים את דבריו
נשמע השיר ששמענו אצלו בחדר ופתאום שקט והקלטת נעצרה. ישבתי על
הריצפה ליד הטייפ בדממה...
יעל אמרה לי שהוא קבע איתה ולא הגיע לפגישה וכשבאה אליו הדלת
הייתה פתוחה, היא מצאה אותו שוכב על המיטה שלו ללא רוח חיים
והשיר ברקע. היא ישר קראה לאמבולנס, כשהוא בא הוא קבע את
מותו.
אחרי שסיימתי לשמוע את הקלטת לקחתי אותה ורצתי לפארק... הפארק
היה שומם, אף ילד מחייך, אף הורה, הייתה דממה, כאילו המקום הזה
הוכן במיוחד בשבילי שאני אשהה בו לבדי...
כשעיניי דומעות הסתכלתי על השמיים והפעם המוח לא היה ריק, היו
מחשבות על תומר ועל מה שאני אעשה עכשיו, לאן אני הולכת קודם,
איפה אפשר למצוא נחמה למשהו כזה?!
נשכבתי על הספסל, עצמתי את העיניים ורוקנתי את המוח ממחשבות.