האפלולית הממורמרת של הפאב, שצלל אל תוך שעות הבוקר המוקדמות,
עטפה אותו, מותירה את המערבולת הקפואה של אור הניאון כטבעת חנק
מעל ראשו. הוא ישב רכון אל הדלפק, כוסית הטאקילה הייתה נטועה
בתוך ידו באופן כה טבעי עד כי נדמה היה שהיא מהווה חלק בלתי
נפרד ממנה. מפינה כלשהי של המקום, מאזור כלשהו שנאכל על ידי
החשיכה, נשמעו צליליה הכבדים של מוזיקת רוק לא מזוהה, שאל
תודעתו הסתננה כשרשרת בלתי מאורגנת של הלמות פטיש. הרחק ממנו,
בתוך מעגל האפלה נעו צללים מתארכים, שדמו לעלים הנסערים ברוח.
הדמויות הכהות התנודדו בכבדות, בחוסר חיוניות, כרוכות אלו
באלו, לעיתים מתפרקות, נפוצות לצדדים, נבלעות בתוך השחור
וחוזרות ממנו.
הכוסית רעדה בידו, ושנייה אחרי כן, הוא רוקנה אל תוך גרונו,
והטיח אותה על משטח הדלפק, בדרישה אילמת מהמוזג שימלאה בשנית.

ואז הוא ראה אותה.
היא חגה בתוך הרחבה, סוקרת את הרוקדים במבט מבקש, תלושה מתוך
הזירה, אבודה, בודדה, כמוהו.
היא לא הייתה יפה.
גובהה היה פחות מן הממוצע, תווי פניה היו מודגשים באיפור כבד,
שהבליט את קמטיה יותר מאשר החליק אותם. גופה היה לא
פרופרציוני, ומתחת לאגנה הרחב, בצבצו זוג רגליים דקיקות, שדומה
היה ומתקשות להחזיקה יציבה.
אבל עיניה...
זוג גבישי ספיר שטופי ברק מלכו על פניה. טיפות קפואות של מי
ים, שהטביעו אותו, לוכדות אותו כשם שמלכודת דבש לוכדת דבורים.

אישוניו, שיחד עם גרורות הדם האדומות שהם שילחו אל תוך לובן
עיניו דמו לזוג עכבישים מוזרים, התמקדו עליה, והיא הבחינה בכך,
והחלה קרבה אליו.
"אתה נראה לי עצוב", רפרפו שפתיה לעברו. הוא נותר בוהה בכוסיתו
המתמלאת מחדש למשך רגעים ספורים, ואז לחש: "היו לי ימים טובים
יותר".
"בא לך להיות עצובים ביחד?" היא שאלה, ופסקה את שפתיה בחיוך
עקמומי שהדיף ניחוח אלכוהולי.  
הוא הנהן. "בואי נרד למרתף".
היא היססה, כחול כהה מטמא את התכלת הזכה. לבסוף פשטה את ידה
לכיוונו.
הוא שחרר את אחיזתו מהכוסית באותו הקושי שבו נשר מסיר את חסות
כנפיו מגוזליו, ואז שלב את אצבעותיו בשלה. הם פסעו אל גרם
המדרגות שהתפתל אל תוך האדמה, אל תוך ימת האופל העכורה של
המרתף.

היא הייתה גבוהה, בעלת אגן מוצק וחזה זקור. מבטה היה נחוש,
ופיה העמיק לתוך גומות חן שמסגרו את שפתיה.
אך החלק שהרשים אותו יותר מכל בה היה שערה.
בהביטו עליה, בעוד גל נוסף של כפור תוסס מצית את גרונו, לא יכל
היה להבחין בשום דבר אחר פרט לפקעת קרני השמש הזהובות שנבקעה
מראשה, נשפכה על כתפיה וגלשה אל תוך חולצתה. היא הבחינה בו,
ונישאה אליו מתוך ההמון כמו דמות קדושה.  
"לא תזמין את הבחורה למשקה?" נהגו המילים מבין שיניה. הוא נותר
דומם לרגע, מוחו האפוף אדי שיכר מתקשה לגבש את התגובה: "כן
בטח, בטח", הוא סימן למוזג שיביא לו שתי כוסיות נוספות,
וכשהתכוון להציע לה אחת מהן פניו הסתבכו בשיערה.
הנוזל הצהבהב שהיה בתוך הכוסית רעד כאילו היה נתון בסערה.
"את...רוצה...אולי לרדת עם זה למטה?"
היא הסיטה את שערה מעיניה. "בטח, חמוד". היא החלה פוסעת ראשונה
לעבר המדרגות המעמיקות לתוככי המבנה.
הוא נסרך אחריה, חושק לשלוח יד בשערה, ומהסס.

שפתיה.
היו אלו שפתיה שמשכו את תשומת ליבו.
פניה כוסו בערפל, תוויה היטשטשו לכדי צבר כתמים בלתי ברור,
ומכל זה התחדדו, התבלטו, התקשחו זוג שפתיה הבשרניות, החושניות,
האדומות כיין. הן נעו כמו ורד המשחרר עלעליו, ותנועותן הייתה
בעבורו ריקוד פיתוי שזימנו להתמסר למגען.
הוא נכנע. המשקה המשכר מילא את פיו, צרב בלשונו, ואז שרט את
גרונו מבפנים.
אגלים שמנוניים וסמיכים ניגרו ממצחו, שפתיו רטטו, לחיו הצטמקו.
לא עוד יכל לשלוט בדחף הנוצר בו. הוא זינק ממושבו, ונסחף אליה
על ידי רגליו, שכמו פיתחו כוח רצון שהיה מנותק מזה שלו. ושניהם
יחדיו, כמו במחול מתוכנן מראש, שמו פעמיהם אל תוך המרתף, אל
תוך האפלה הקודרת של תשוקתם...

הלילה החל זוחל לתוך דמדומי הבוקר. הדמויות ברחבה נעו עתה יותר
בכבדות, בתנועות מגושמות ובהמיות. המבטים שחלשו על עיני הגברים
היו פחות מאופקים, פחות מרומזים. הם בערו בלהבת יציריהם.
אחיזתם בנשים איתן חלקו את ריקודם הייתה פחות מעודנת ויותר
תובענית.
גרונה היה בעבורו הלבנה באפלה המתפוגגת.
הוא היה צחור, כסוף, חלק, מתפתל כסדין הנאבק ברוח. גופו הזדקר,
מתפלח בלהב תאוותו , וכוסית הטאקילה קפאה בדרכה לפיו, כאשר היא
העבירה את ידה על גרונה, סופגת בה את רביבי זיעתה.
הוא נעמד והפתיע אותה מאחור, ידיו נפגשות מלפני גופה, ופיו
משלים מגע עם עורה המושלג.
היא נאנחה כאשר שפתיו פרפרו על בשרה.
היא לא התנגדה.
היא לא התנגדה גם כאשר הוא הוביל אותה אל מחשכי המרתף, שסירב
להכנע להפצעת השחר.

פניה נעלמו ממנו.
היא הצמידה את גופו הרוטט לרצפה הקפואה של המרתף, והתעלתה
מעליו, מתקלפת מבגדיה, זוהרת באור שזרם ממעלה הגרם. היא אספה
אותו בין חמוקיה והשקתה אותו בבשרה.
שדיה היו מעוגלים, שווים בגודלם, רכים ונמסים כנגד מגע לשונו.
הוא חש את עצמו גדל בתוכה, וקיווה בכל ליבו כי התחושה הזאת,
שבה כל גופו מתלכד לכדי דקירת כאב מתוקה אחת, תימשך לעד.
אך התחושה חלפה, ואפילו זכרונה הקלוש ביותר נמהל בתוך
הגילופין. כל שחש כעת היה את הגוף הזר, שמונע מבטנו להתעבות
מלוא יכולתה.
הוא השליכה מעליו, וקם והתמר מעליה.
ידיו נטמנו בתוך גופה הרפה, וציפורניו טומאו בדמה. פעולותיו
היו מהירות, יעילות, מדויקות, בניגוד גמור ללאות המכושפת שאפפה
את מחשבתו. כאילו הוטוו הן על ידי אותם האינטינקטים שלימדו
אותו לנשק, להתעלס, לסגת כאשר גופה של בת זוגתו גהר קדימה,
ולעלות כאשר הוא נרתע לאחור.

היא הייתה מושלמת. כל מה שחלם עליו אי פעם.
שערה היה מוזהב וגלי, דומה לאדווה המשקפת את החמה. שפתיה היו
אדומות ועמוקות, פתוחות ברכות, מלטפות את אוזנו בזימרת סירנה
אילמת.  צווארה עוצב בתווי מתאר עדינים, ודמה לפסל ברונזה
הנתפס בלהבה, ושדיה היו צחורים, זקורים מלפני גופה כמו פרולוג
לאגדה קסומה.
ועיניה היו תכולות.
גדולות וקרועות כפנסים.
ראשו נשמט סוף סוף, והוא נסחף אל תוך העילפון, אובד בערפילי
התבסמותו.
ודמותה הייתה התמונה האחרונה שהכרתו ההולכת ונעלמת הצליחה
לגבש, בטרם השתלטה עליה הקהות הטוטאלית שממנה הצליחה עד כה
להמלט.  
היא הייתה אלוהית.
אל מעשה ידיו.
בפינת החדר האפלולי, שנחשפה על ידי נחשי האור שזחלו אל תוך
המרתף, היו מגוללות הגופות החלולות.
זו הייתה מקורקפת, ולאחרת השתלשלו עורקים מרותשים מתוך ארובות
העין.    
ומבטה חסר ההבעה של הבובה היפהפיה היה נעוץ בחמשת אימהותיה
המעורבבות אלו באלו, ופיה היה פעור לזעוק, אלא שהוא לא הצליח
לעשות כן, שכן הזעקה נבנתה בגרונה של אחרת.
ומעין הברקת שלה, המגודרת בסימני תפירה גסה, השתחררה דמעה.