כבר שנה שלא דיברה מיכל עם אמה, אחרי מריבה טיפשית. אמה כעסה
עליה בטלפון, ומיכל כבר לא זכרה על מה, ואז כתמיד בשעת כעס אמה
טרקה את הטלפון. הפעם לא התקשרה מיכל להתחנן למחילה. אני לא
מוכנה שיתנהגו אלי ככה, אמרה ליונתן כשסיפרה לו. שתלמד להתנהג
אלי, ועד אז אני לא רוצה לדבר איתה. יונתן הסכים. אמה לא
התקשרה במשך שבוע, ואחר כך חודש, והנה חלפה שנה. על החתונה
הודיעה מיכל לתא הקולי. אמה לא התקשרה גם אז. מיכל לא ידעה
מילה שתתאר את הרגשתה. אולי הקלה, אבל זו הרגשה אסורה על בת
שאיבדה את אמה.

לקראת החתונה התחילו לחפש דירה. היו להם די חסכונות לתשלום
ראשוני והתכוונו לקחת משכנתא. כולם אמרו שלא משתלם לקחת
משכנתא, אבל מיכל אמרה שגם לשלם שכירות לא משתלם. לפחות
מהמשכנתא נשאר לך בית וגג מעל לראש. יונתן הסכים. פנו למתווכת
והתחילו מחפשים. ציפורה היתה מתווכת נדל"ן כבר כעשר שנים, מאז
שנכזבו התקוות להתעשר מעיצוב פנים. היא נהגה לאסוף את מיכל
ברכבה כדי לראות דירה, כיוון שלמיכל ויונתן לא היה רכב.
בנסיעות דיברו על החתונה המתקרבת. מיכל לא ידעה איך לספר שאמה
לא תהיה נוכחת, לא רצתה לשמוע שצריך לנסות להתפייס. ציפורה
שללה את הדירה הראשונה שרצתה לראות. את זאת את לא קונה, היא
אמרה, כי היא כמעט על הכביש. זה רעש כל היום וכל הלילה. מיכל
העירה שזה משונה שהיא מוכרת את הדירה אבל מפרסמת נגדה, וציפורה
ענתה: חביבתי, עדיף לי שהעמלה תתעכב על הדירה הזאת ושלא תקללי
אותי כל יום בחיים שלך. אחר כך חיכו בדירה של ציפורה לראות את
הדירה השניה, וציפורה הציעה להכין קפה. מיכל אמרה שהיא לא שותה
קפה, וציפורה הכינה חלב שבושל בקינמון ופירות לחליטה. מיכל
מעולם לא טעמה כזה, אבל מצא חן בעיניה.

בחלום חזרה מיכל לבית אמה, והיו צריכות למכור אותו. ציפורה באה
להסתכל ולהעריך שווי, ומיכל אמרה לה שתזכור שהגג שבור. אבל לא
רואים כלום, אמרה לה ציפורה.  הוא שבור, אמרה מיכל, אם תסתכלי
טוב תראי שהוא שבור, הסתרתי את זה שנים אבל עכשיו אי אפשר
יותר. אמא של מיכל עמדה בפינה ועישנה. למה את מספרת לאישה זרה,
תמיד את פותחת את הפה הגדול שלך, אמרה לה בכעס, מספרת הכל
לכולם. את צריכה ללמוד קצת לשמור על דיסקרטיות, ומיכל אמרה
לציפורה, את  רואה שהוא שבור? ציפורה אמרה שזה לא נורא, יש
הרבה בתים כאלה. צריך ארבעה אנשים שיעמדו בפינות הבית וכל אחד
יחזיק את הגג בפינה שלו. אמא של מיכל המשיכה להרעיל את האוויר
ואמרה בלעג, איפה תמצאי ארבעה אנשים, אף אחד לא יסכים לעשות
שום דבר בשבילך. מיכל אמרה לציפורה שום דבר לא יחזיק את הגג
הזה. אולי בבתים אחרים זה הספיק, אבל פה הגג היה שבור מההתחלה.


החלום נראה למיכל מוזר, לעולם לא היתה מחבלת במכירה בטפשות
כזו. ציפורה התקשרה ואמרה שיש עוד דירה לראות, שתבוא לאסוף
אותה עוד חצי שעה. מיכל ביקשה לסיים מוקדם, היא היתה צריכה
להפגש עם אשת העיצוב של האולם ולהחליט על כלי האוכל וצבעי
המפות, והפרחים. ציפורה שאלה איפה והפגישה והציעה להסיע אותה
גם לשם.

הדירה היתה קטנה אבל משובבת לב, עם נוף יפה וירוק וסביבה שקטה.
מיכל היתה טרודה בזכר החלום והסתכלה בתקרה. בעלת הדירה מיהרה
להזכיר שהניחו יריעות ביטומניות לפני שנה, אבל לא הספיקו לסייד
ולכן עוד יש כתמי טחב. כשיצאו אל הרכב אמרה ציפורה שזו נראית
דירה חמודה ומיכל הסכימה, והציעה לציפורה להצטרף לפגישה.

אשת העיצוב היתה דיפלומטית מאד, לא שללה אף הצעה או רעיון של
מיכל, אבל ידעה לכוון אותה בזהירות לעיצוב המתאים, כמו שחקנית
מומחית של "כן-לא-שחור-לבן". ציפורה הצביעה על סט צלחות לבן
ששוליו עשויים טבעות מובלטות, ואשת העיצוב אמרה למיכל: "רואים
שאמא שלך מבינה בעיצוב". אף אחת לא תיקנה אותה.

ברכב מיכל נזכרה איך לפני שפגשה את יונתן אמה לקחה אותה למגדת
עתידות. אמה האמינה בכשפים וגורלות, וגררה את מיכל לביתה של
מכשפה אחת, עיניה מכוסות תבלולים. המכשפה זרקה מתכת נוזלית
לסיר מים וטיפות שהוחרדו מרקמת הנוזל זינקו על שיערה. מעכשיו
הכל ישתפר, אמרה למיכל. לא למיכל, לביתה-שלה, שתירגמה. עכשיו
הכל יהיה יותר טוב, חזרה אמה על ההבטחה כשהיו ברכב. מיכל פגשה
את יונתן ועברה לגור בדירתו. רבה עם אמה בטלפון ושוב לא דיברו.
החתונה בעוד שבוע.
כדאי שיונתן יראה את הדירה גם, אמרה מיכל, היא מוצאת חן בעיני
ואני רוצה לראות מה הוא יגיד. מתי הוא יוכל לראות אותה? אפשר
כבר מחר, אמרה ציפורה. אפשר מחר. את יודעת שאפשר להרחיב אותה,
נכון? ואפשר יהיה לבנות גם על הגג. אני חושבת שזה יתאים, אמרה
מיכל, אני חושבת שהיא תמצא חן גם בעיניו. איזה כיף, יהיה לנו
בית!



לאיזה מקווה תלכי? שאלה ציפורה. מיכל אמרה שהרב הוא חבר של
המשפחה של יונתן, ושהוא מסכים שתלך לים. ומי מתלווה אליך,
שאלה, הוא או רבנית? לא צריך, אמרה מיכל, הוא סומך עלי. אני
אלך עם יונתן. את לא צריכה ללכת עם יונתן, אמרה לה ציפורה. זאת
ההפרדה של החיים שלך לפני החתונה ואחרי החתונה. למקווה הולכים
עם אמא. למה לא תלכי איתה? מיכל נשמה עמוק ואמרה היא לא תבוא.
גם לא לחתונה. ציפורה שתקה לרגע ואמרה תבקשי ממנה. היא לא תגיד
לך לא.

מיכל ביקשה "אולי תבואי איתי את?"

ציפורה אמרה,  אני אסיע אותך לשם, אבל אני לא אכנס. אני אחכה
לך בחוץ. מיכל לא התעקשה, וגם לא הופתעה. כשחזרה מהים נכנסה
לרכב וציפורה ליטפה את שיערה. טיפות מים נשרו ממנו והיא אמרה,
מעכשיו מתחילה הדרך שלכם ביחד כגוף אחד, כישות אחת. אתם
משאירים את הבתים שלכם מאחור, בונים בעצמכם בית חדש.

לפני החופה שאל הרב איפה יעמדו ההורים ויונתן אמר, הם ישבו
בקהל, הרי החתונה היא שלנו ולא של ההורים. זה לא נהוג ככה, אמר
הרב, ומיכל אמרה - בכל חתונה יש משהו מיוחד שלה. הרב הסכים.


מתחת לחופה עמדו רק מיכל, יונתן והרב. מיכל ויונתן הופכים היום
משני אנשים נפרדים למשהו אחד שלם, אמר הרב. למרות שרק שלושתם
עמדו על הבימה הקטנה הרגישו כולם כאילו כל האורחים מצופפים שם
איתם ושומעים את הנדרים והברכות מקרוב. מיכל לא זכרה כלום מכל
החזרות שעשו עם הרב לפני החופה, הכל היה חדש לה כאילו אף פעם
לא ראתה שום דבר דומה. אחרי שבירת הכוס היא ויונתן התחבקו לקול
קריאות השמחה שבאו מהקהל, וחופה לבנה ודקה הפרידה בין הזוג
והכוכבים בשמיים.




תודה לחברי פורום שלוחן עגול.