הסיפור הוא סיפור די פשוט:
בחור אוהב בחורה, בחורה לא שמה על בחור, לבחור נשבר הלב, בחור
טובע ביאוש.

וככה גם היה איתי, הלב שלי היה שבור לאלפי רסיסים קטנים
קטנים.

יום אחד למוח וללב נמאס, הם החליטו לאחד כוחות נגדי:
"לא חבל לך על הלב?", אמר לי המוח, "תראה איזה מסכן, שבור
כולו, אהבה, אהבה, אבל יש גבול".
"צודק, צודק הבחור", אמר הלב בקול חלש, מסכן כזה.

אז עצרתי וחשבתי לרגע:
"גם ככה היא לא שמה עליי, מה אני מחפש בכלל אצל הבחורה הזאת?"

פתאום קלטתי בזווית העין את רגש האהבה קופץ.
חבטתי בו, וחשבתי על הבחורה.

פתאום היא לא נראתה לי נחמדה משהו, גם לא משהו חכמה.

אז החלטתי: "צודק דווקא הלב".

לקחתי את רגש האהבה המחוץ וזרקתי אותו מהחלון.

מאז אני, הלב והמוח כולנו מאושרים.
הלב, סופסוף בחתיכה אחת.
המוח, לא צריך לחשוב כל הזמן על הבחורה הזאת.
ואני? אני, פשוט שמח שיש שקט ושלווה עם כל השטויות שרצות ביני
לבין הלב והמוח.

אה, כן, ורגש האהבה?
איזה חתול אחד הרים אותו מהרחוב.
עכשיו הוא אבא לשישה חתלתולים קטנים.