הוא כמעט פספס את הרכבת וזו היתה הרכבת האחרונה, אחת עשרה
עשרים ושמונה, מבאר שבע לתל אביב. ברגע האחרון, ממש לפני
שהכרטיסן סימן לנהג לסגור את הדלתות, הוא דילג פנימה והתיישב
על המושב הזוגי הפנוי הראשון שמצא. לא אהב לשבת ליד אנשים וגם
העדיף את החלון, למרות שבנסיעות לילה ברכבת אי אפשר לראות דבר
מבעד לחלון חוץ מאת עצמך, אבל זה איפשר לו לבהות.
הוא התרווח על המושב, הוריד את המעיל, הניח את התיק על המושב
שלידו והוציא ממנו בקבוק מים. אחרי ששתה כמה לגימות, הניח את
הבקבוק על השולחן שמולו והרים את עיניו. בפעם הראשונה ראה את
הבחורה שישבה מולו. הוא לא התכוון לנעוץ בה מבט ממושך, אבל היא
בדיוק פנתה אליו. "אפשר?", היא שאלה בחיוך נבוך והצביעה על
הבקבוק. "בטח", הוא אמר, מה עוד יכל להגיד, והושיט לה את
הבקבוק, בוחן אותה לעומק הפעם. היו לה תווי פנים עדינים,
קלאסיים ושיער חלק שנפל על הכתפיים, הלחיים שלה היו סמוקות
מעט, כנראה מהמיזוג המוגזם ברכבת, מה ששיווה לה מראה בובתי קצת
ובאוזניה היו נעוצות אוזניות ווקמן והוא ציין לעצמו שהיא בטח
הבחורה האחרונה בארץ שעדיין מקשיבה לווקמן.
עיניה לכדו את עיניו ופתאום הוא תפס שהוא בוהה בה ומיהר להוריד
את מבטו, אבל היא חייכה אליו חיוך משועשע והושיטה לו אוזנייה
אחת. הוא חייך, לקח את האוזנייה בידו, אבל כששם אותה באוזנו,
נמשכה האוזנייה מאוזנה ונפלה על השולחן שביניהם. הוא כבר עמד
להחזיר לה את האוזנייה ולהתנצל, אבל היא הקדימה אותו, משכה את
תיקו אל מושבה ועברה לשבת משמאלו. הוא התאכזב קצת. עכשיו
כשישבה לידו, היה לו קשה יותר להביט בה מבלי שזה יבלוט מדיי.
הוא ניסה להתרכז במוסיקה, אך לא זיהה את השיר או את הזמר ולפתע
חש בחום ידה שהיתה סמוכה לידו וכל תשומת ליבו היתה נתונה
לעובדה זו. בתחילה השתדל שלא לזוז, כדי שלא תשים לב שזרועותיהם
כה סמוכות ותמשוך את ידה, אבל נראה שזה לא הפריע לה, וכשעבר
הנער עם עגלת המזון שהיתה רחבה מכדי מידותיה של הרכבת, היא
נשענה קלות לכיוונו, כדי לא להפריע לנער, ונשארה שעונה עליו גם
לאחר שהעגלה עברה.
עתה יכול היה להריח את שערה ולחוש את גופה זע על כל נשימה שלה.
הוא ניסה להתאים את נשימותיו לשלה, כדי לא להפריעה, אך
נשימותיה היו מהירות משלו והוא כמעט שנתקף היפר ונטילציה
מהנסיונות הללו.
היא סובבה את ראשה חצי סיבוב, על מנת לבחון אותו, הוא החזיר לה
מבט וכך התלכדו עיניהם לשיחה ארוכה. זה היה מין משחק, בו
מתחרים מי יוריד את העיניים, והיא הפסידה. היא חייכה אליו,
נשכה את שפתה התחתונה, משכה את ידו אל מאחורי גבה, כך שיהיה לה
נוח יותר להישען עליו, ואת ידה השעינה על ירכו. המוסיקה
התחלפה, ועתה שרה בקול צרוד באוזניהם זמרת שלא הכיר, שיר אהבה
שלא שמע לפני כן. הוא התמכר למוסיקה, לתנוחה ולקירבה, חשב
שאפילו לא שאל לשמה, אך ידע שיהיה לו עוד זמן רב לעשות זאת,
משך אותה בעדינות אל גופו ועצם את עיניו. היד שעל ירכו ליטפה
אותו קלות והוא התענג על המגע וראשו התרוקן אט אט ממחשבות.
"התחנה הבאה הרצליה", שמע את הקול המוקלט מבשר לו. הוא פקח את
עיניו במהירות וגילה שפספס את התחנה שלו. המושב שלצידו היה
ריק.