אם עוד מישהו יגיד לי שאני אחזיר את הסרט שאני חיה בו לספריית
הוידאו הקרובה למקום מגוריי, אני לא יודעת מה אני אעשה לו ואני
לא אחראית למעשיי ולתוצאות! ולמה שלא נחיה בסרט? האם זה שאנחנו
חיים את המציאות, את חיי היומיום הסתמיים שלנו, אנחנו באמת
מרגישים טוב יותר, שמחים יותר? מה רע בלחיות בסרט? מה רע
בלהאמין? בלקוות? עדיף שפשוט נחיה בתחושה שהעולם לא עובד ככה,
ושהוא מקום רע ומגעיל, ואז נתחיל לפחד, להיות עצובים? לשקוע
בייאוש, להכנס לדיכאון, לרצות להתאבד?

כדי לא להיכנס לכל התחושות המגעילות האלו, צריך להאמין במשהו!
כל הסרטים שאתם מכירים, נכתבו ע"י אנשים כמונו, שפשוט העזו
לחלום, וחלקם הצליחו להגשים את החלומות שלהם וגם לחיות אותם.
הסרטים שאתם מכירים, מבוססים על אמת, על חיים שלמים של אנשים -
אם הם לא היו חולמים, אז לא היו סרטים, לא היו מטוסים, לא היו
מכוניות, לא היו פלאפונים, לא היה כלום! סרטים כמו 'הנסיכה
הקסומה', כמו 'מסע בין כוכבים', כמו 'לאון', כמו 'המספריים של
אדוארד', כמו 'התפוז המכני' וכמו עוד מליוני סרטים (וספרים
ושירים) שנכתבו, שהם האמת של האדם שכתב אותם. אם לא נאמין
במשהו, למה אנחנו קמים בבוקר? למה אנחנו ממשיכים לחיות?

תקווה היא זו שמחזיקה אותנו בחיים. והיא מתחזקת כשהאהבה דופקת
על הדלת. תראו אותי - האמנתי במשהו, ניסיתי לחיות לפי האמונה
שלי, אמנם זה לא בדיוק יצא מה שחשבתי - אבל HEY, לפחות אני
יודעת שניסיתי... מה שאני יודעת זה שעדיף אלפים של סיוטים
נוראיים, מיליונים של חלומות שמתנפצים עם בואו של הבוקר, אבל
זה שווה את הרגע שבו אחד החלומות הקטנים שלנו קם לחיים ומתממש.
כמו שניקולס קייג' אמר לחבר שלו על מג ראיין, בסרט הנפלא 'עיר
של מלאכים': "עדיף לי שניה אחת לנשום את השיער שלה, לגעת ביד
שלה, מאשר נצח בלעדיהם...".

אנשים מנסים לנפץ לי את החלומות שלי, את התקוות, מפחדים שאני
אאכזב, מדברים אתי על המציאות, על האמת. מה שהם לא מבינים, זה
שזו האמת בשבילהם, המציאות המלנכולית שלהם וכל מה שנותר לי
להגיד זה "פעם כל האנשים חשבו שהעולם שטוח - עכשיו כולם יודעים
שהוא עגול".