עולם חשוך,
האוויר סמיך,
כוח גדול תופס בי...
שונאת את גן היסורים הזה.
ידיי קרות,
פעימות הלב מתחזקות,
אני הוגה את כליונו של העולם-
העולם הפרטי הקטן שלי;
לאן נעלמו נעוריי?
מה צופה לי העתיד?
האם אלוהים רוצה להמשיך
ככה להתל בי
בין מחשבה הגיונית
לרגש עמוק?
חשה בדידות,
זרות,
חוסר מרגוע,
אך יותר מכל, חסרת תועלת.
האני, זו שהייתי כה נערצת,
מביטה באלבומים,
במכתבים שקבורים במגירה,
בכל מלבושיי היפים,
ואין לאן ללכת?!
אוי,
איזו יראה יש לי כלפי המציאות
זו אני, זו אני
והפחדים שלי.
פעם היה לי חלום
שהיום לבש שחור.
זה מהזדון שבשינוי,
זה הזמן שלוחץ,
זה הפחד לא להיות
רק לנשום.
28/10/03 |
