[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור הירשברג
/
ילדה-אישה

היא עמדה מול המראה, בוחנת את עצמה בה: שתי צמות בלונדיניות,
עיניים ירוקות גדולות שהיו עכשיו אדומות ונפוחות מבכי וגוף נשי
מלא בקימורים, עטוף במעיל שחור גדול ששניים מכפתוריו עפו
ממקומם.
עד היום, היא אהבה את הניגוד שנתנו הצמות למראה שלה. בלעדיהן,
היו חושבים שהיא מבוגרת הרבה יותר משש עשרה שנותיה.
אחרי היום, הניסיון להראות כמו הילדה-נערה שהיא, הפך פתטי.
היום היא כבר לא ילדה, לא נערה אלא אישה, שנשיותה נכפתה עליה.
דמעות ירדו מעיניה, והכאב הלם בה בגלים כשהיא נזכרה איך היא
הלכה ברחוב בשלווה, כשהיא נהנית מהאוויר הקריר של חודש נובמבר,
נהנית מהריח של האוויר אחרי הגשם, נהנית מהחיים.
היא נזכרה איך עיניה היו עצומות משום שלא נזקקה לעזרתן כדי
להגיע הביתה. היא נזכרה, איך שקעה במחשבות, ואיך למרות החושך
והרחוב השומם היא לא פחדה כלל כיון שהרחוב המוכר נסך בה
ביטחון.
לפתע, היא הרגישה משיכה חזקה כשמישהו משך את ידיה אל מאחורי
גבה. הוא תפס אותם בכוח רב והחל לגרור אותה. לאן, היא לא
ידעה.
היא הייתה קפואה מפחד. מתוך אינטואיציה היא ידעה, שזהו קרב
אבוד, ואין טעם להלחם. רגליה נגררו על הרצפה, כוחה אזל, והיא
לא הצליחה לשאת את עצמה.
נזרקת חזרה להווה, נפקחו עיניה מתוך ניסיון לברוח מהזיכרון,
והיא הסתכלה שוב במראה. צמרמורת חלפה בה כשלפתע נזכרה בתחושת
ידיו על גופה וכשנזכרה איך הגיעו לפתח בניין נטוש. הוא קשר את
עיניה וקרע את מעילה מעליה, הופך אותה לחסרת אונים עוד יותר.
דקות לא רבות אחר כך היא כבר לא הייתה בתולה, היא כבר לא הייתה
ילדה.
היא פקחה את עיניה, ופנתה מן המראה פוסעת בחדר בחוסר מנוחה.
היא הרגישה מלוכלכת, לכן פשטה את מעילה בניסיון נואש להתנקות,
אך החולצה הקרועה שלבשה מתחת רק גרמה לה להרגיש חשופה
ומלוכלכת.
חוסר אונים ותסכול הציפו אותה, מכיוון שלא ראתה את פניו של זה
ששינה אותה לנצח. היא הייתה באפלה. לא היה למי להפנות כעס, למי
לנטור טינה. כלום. אפלה מוחלטת.
היא המשיכה לפסוע ברחבי החדר, ממאנת למצוא שלווה. היא הגיעה
לשולחן שלה והעיפה את כל הדברים שמעליו על הרצפה, הסדר שיגע
אותה פתאום. רעש גדול נשמע והיא קפצה בבהלה, מסתכלת על הרצפה,
מחפשת את מקור הרעש ורואה זוג מספריים. היא התכופפה, הרימה
אותם וחזרה למראה, בוחנת את עצמה לרגע קצר. אחריו, בשתי תנועות
קצרות, גזרה את צמותיה, כאילו משלימה עם השינוי שחל בה - הצמות
סימלו את התמימות שלא הייתה בה עוד.
היא זרקה את המספריים על המראה. שוברת אותה. רוצה הייתה שהמראה
תהיה שבורה כמוה, לא מסוגלת הייתה לסבול את המראה של האישה
שהשתקפה אליה בה, לא ילדה, לא נערה, לא שלמה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חולה במחלת
הפה והתלפיים






הקופירייטר של
הקופירייטר של
אלוהים


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/1/05 13:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור הירשברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה