ערב יום העצמאות. זיקוקי דינור, הופעות של אומנים, דגלים
ברחובות, מוסיקה, ים אנשים בחוץ, טירוף. אחר כך נכנסנו לאיזה
פאב ברחוב המסגר ודפקנו את הראש. כשיצאנו כבר היינו יותר
קרובים לזריחה מאשר לכל דבר אחר. האוויר הקריר ליטף את הקרחת
שלי. עצמתי עיניים והרגשתי משב יבש מרחף מעלי. "אההה" פלטתי
אנחה עמוקה, מרוצה.
בראשי אריק אינשטיין עוד מתעקש: "תני לי דקה להתרגל אליך שוב/
תני לי דקה להתרגל... שוב ושוב...", אני טובע בגלים פסיכודליים
של מוסיקה, אלכוהול ועשבים קצת פחות קונבנציונאליים מהטילים של
סדאם. נכנס לתוך הרנו הלבנה והטובה שלי, סוגר מאחורי את הדלת
ומיד נרדם.

אני לא מאמין שישנתי יותר משתי דקות. עוד הספקתי לראות את
המכונית של החברים שלי מתרחקת. פתאום הבנתי שהדפיקות שאני שומע
לא באות מתוך הראש שלי אלא מבחוץ. שומר הסף של המועדון דפק על
החלון. גללתי למטה את הידית. לא היה לי כוח אפילו לשאול אותו
מה הוא רוצה.
"אחי, זוז מהדרך, אתה חוסם את התנועה!"  הוא הסביר לי בטון
אדיב. פתאום שמתי לב שטור של כ 5 רכבים מסתרך מאחורי. אין
ברירה. התנעתי את הענתיקה שלי והתחלתי מנווט את עצמי אל מחוץ
לעיר.  ירדתי ביציאה לכיוון הישוב בו התגוררתי באותם הימים.
עולם אחר. האורות הצבעוניים נעלמו מהאופק. מחנק העיר וריח
ההפקרות נגוזו לגמרי. נשארנו אני, הרנו והכביש. הרוח שפרצה
מסדק בחלון הפרה את הדממה.
הכביש התיישר. עוד חצי שעה אני בבית. הכביש פנוי לגמרי בשעה
הזו ואני שם גז.

בום!

עוד הספקתי לראות איזה צורה שדומה לפרצוף נמרחת של שמשת הרכב
ומיד מתעופפת מעל לגג.
"פאק"!  פלטתי מיד, מנסה להבין אם אני בתוך חלום או בתוך סיוט
של המציאות. עצרתי את האוטו בחריקת בלמים ומיד יצאתי לראות במה
פגעתי.
זה היה בדואי לבוש גלימה אפורה ארוכה וכאפיה. שכב לו כך על
הכביש כאילו הלך לישון על הצד, רק - באמצע הכביש. "פאק" פלטתי
שוב. הבטתי על הפרצוף שלו. לא הצלחתי לראות איזשהו מקום מדמם,
מה שנראה די מוזר. התקרבתי אליו עוד יותר והושטתי יד כדי לבדוק
אם יש לו דופק.
רגע. מה אני עושה. התחלתי לחשוב פתאום מהר אבל לא הצלחתי
להתרכז ברור. הסמים שאכלתי במועדון השתלטו על המוח שלי ולא
הצלחתי לחשוב על שום דבר עד הסוף. התחלתי למרר בבכי.
"פאאאק! פאקינג שיט" בכיתי, "למה זה צריך לקראת דווקא לי?
למה?" ירדתי על הברכיים, מחפש תשובה מאלוהים או מכל דבר שיכול
להגיד לי מה אני עושה עכשיו.
ואז שמעתי אותם - צרצרים. צרצרים מזורגגים מצייצים בתוך שדות
עשב בערב יום העצמאות. ופתאום הבנתי. אין פה אף אחד. זה רק אני
והצרצרים והבדואי המזדיין שכוב פה על הכביש. אף אחד לא צריך
באמת לדעת שזה אני.
קמתי תוך כדי ריצה מטורפת ונכנסתי לאוטו. סגרתי את הדלת תוך
שאני לא מפסיק למלמל "פאק! פאק!". סובבתי את המפתח וטסתי משם.
מהר. טס על הכביש כדי להיכנס הביתה  ולסגור מאחורי את הדלת,
להרגיש שוב איזה הרגשת ביטחון. אף רכב לא חלף על פני. לא ראיתי
אף שומר בשער הכניסה לישוב. כנראה יצא גם הוא לחגוג. הכל נראה
שקט כאילו כלום.
נכנסתי הביתה ומיד התחלתי לבכות "או אלוהים! מה עשיתי? מה
עשיתי אלוהים, הרגתי בן אדם!" והתחלתי להתחנן בקול רם ולבקש
סליחה.
בבוקר התעוררתי על הרצפה בתוך שלולית קיא מסריחה ודביקה. הראש
עוד הסתובב. מיד נזכרתי במה שקרה בלילה. אנסטנקטיבית הדלקתי את
הרדיו לשמוע אולי מדברים על זה בחדשות. כלום לא היה. נו בטח,
חשבתי לעצמי, למי אכפת מאיזה בדואי שמרוח על הכביש בתוך כל
הצרות של המדינה. שטפתי פנים ושטפתי את הרצפה. התיישבתי על
הספה והתחלתי לחשוב.
שימי בנאדם, דרסת איש, אתה תופס? אתה תופס? איש, בטח עם משפחה
וילדים וכל הבלגן ועכשיו בגללך הוא מת! מת - אתה  תופס? תפסתי
את הראש בשתי הידיים וכל הדיכאון חזר אלי. התחלתי לחשוב מה
עושים.
כמה שרציתי לטלפן למישהו ולהתייעץ אתו - פסלתי את זה על הסף.
אמרת למישהו - זה מתישהו יתגלגל הלאה. אין מה לעשות. אולי עוד
שנה, אולי שנתיים, אבל בסוף זה יצא. ועוד חשבתי: נו, זה רק
בדואי, הרי הוא לא יהודי, הוא ערבי, ואולי הוא היה מחבל? היום
אי אפשר לדעת, ואולי מנעתי פיגוע? ושוב חשבתי: תגיד, אתה
התחרפנת לגמרי? הרגת בנאדם, מה פתאום מחבל? ופתאום הבנתי -
הרכב שלי בטח מלא בדם של הבדואי ומיד רצתי החוצה לחניה, פתחתי
צינור מים והתחלתי מקרצף את האוטו כמו שלא קרצפתי מעולם. מקרצף
ובוכה. ניסיתי למצוא באיזה מקום הפח של הקבינה התעקם. חיפשתי
מכל זווית אפשרית אבל כלום, לא מצאתי כלום. זה באמת נראה לי
מוזר. לא דם ולא בטיח.
בשלב מסוים שמתי לב שאני מזיע, מתנשם ובכלל נכנס
להיפר-ונטילציה. ידעתי מה טוב בשבילי עכשיו. נכנסתי הביתה,
נעלתי ת'דלת והכנתי באנג. לדפוק ת'ראש. אמרתי לעצמי. זה מה
שאני צריך עכשיו. הכנתי סוטול ונרגעתי. כל העצבים יצאו ממני
בשניה. השענתי את הראש על הספה ועצמתי עיניים. נותן לזמן
ולטירוף לעבור.

אחרי איזה שעה של באנג אחרי באנג  הרגשתי ממש סחוט. לא היה לי
כוח לעשות כלום. גררתי את עצמי למיטה ונרדמתי.
אחר הצוהריים התעוררתי שוב. מה קרה, שבתון, לא?
הרגשתי צורך להבין מה קורה. ידעתי שבשביל זה יש רק דבר אחד
שאני יכול לעשות - לחזור למקום ולנסות למצוא איזה משהו שיסביר
לי. קול אחר קדח לי במוח: אתה משוגע? המשטרה בטח מחפשת אותך
ואת הרכב שלך ואתה מגיש את עצמך למאסר עולם בהתנדבות?
לא עזר. נכנסתי לרנו הארורה שלי ויצאתי לכוון המקום. המקום
ההוא, כן.
נסעתי לאט, כמה שהייתי גמור אתמול - זכרתי טוב טוב את הנקודה
בה זה קרה. כשהתקרבתי ראיתי שם רכב עומד. רכב ביטחון. זה היה
הרכב של יוסי, אחראי הביטחון בישוב שלנו. לא היה לי כבר טעם
לברוח. הוא בטח ראה אותי. התקרבתי לאט לאט עד שהגעתי.
"אהלן, שימי" הוא חייך, "מה נשמע"?
"בסדר" עניתי, לא שם לב שרגל שמאל שלי התחילה לרעוד רעד עצבני
כזה שלא יכולתי לעצור.
"מה קורה פה?" ניסיתי לשאול בלי שהקול שלי יסגיר.
"סתם, איזה בדואי נדרס, אל תשאל איזה בלגן המשטרה עשתה לי פה.
היינו צריכים לחכות עד שיבואו בלשים מיוחדים מהמשטרה ויטפלו
בגופה. הם עזבו האמת רק לפני עשרים דקות. בדיוק פספסת אותם.
ארזו את הבדואי והלכו. אתה רואה שם? זה חריקת הבלמים של הנהג
הפוגע. הבדואי עף מכאן" והצביע על נקודה על הכביש "עד לכאן.
הנהג עצר בחריקה והמשיך לנסוע. לפי מה שהפתולוג הצליח לקבוע -
הבחור מת בעצם מאיבוד דם ממושך. אתה מבין - אם הפושע שדפק אותו
היה מביא אותו לבית חולים בזמן, היינו מדברים על כמה עצמות
שבורות, אבל עכשיו זה הריגה ואי הגשת עזרה ועוד כל מני
חולרות." פתאום היה נראה ליוסי שהוא נסחף קצת, "זהו, שטויות,
אני עוד עושה פה סיבוב למקרה שאמצא פה משהו, וחוזר לישוב."
"כן" השבתי, סתם כדי להגיד משהו. הרעד ברגל שמאל התגבר ובקושי
החזקתי את עצמי. יוסי נכנס לתוך התעלה שבצידי הכביש מחפש איזה
עקבות שהמשטרה פיספסה, ואני צעדתי לכוון הרכב שלו. הוצאתי את
הרובה אוויר שהוא החזיק בהיכון תמיד מתחת למושב שלו, כיוונתי
את קצה הקנה מתחת לסנטר ויריתי.

התעוררתי אחרי למעלה מחצי שנה בה הייתי בקומה - בבית
לוינשטיין. הכדור נכנס דרך הפה ויצא מעל לאף, מפספס לגמרי את
המוח, אבל מזעזע אותו היטב. הפנים שלי היו מרוסקות. עברתי כמה
ניתוחים פלאסטיים, אבל הפרצוף שלי עדיין נראה כמו עיסה של משהו
לא ברור. אני בעצמי פוחד להסתכל אל המראה.

חיכיתי לרגע הזה - שהוא יתעורר. שבעה חודשים ושלוש עשרה יום
אני מחזיקה את עצמי והדמעות לא מפסיקות לרדת. דרך קשרים בבית
לוינשטיין המשכתי להתעדכן על מצבו. היום נכנסתי פנימה. רציתי
להיות בטוחה שהוא יודע מי אני. הוא לא יכול היה לדבר כי
הבפנוכו שלו הלך, אבל בעניים שלו ראיתי שהוא הבין. אמרתי לו
"זה בשביל יוסוף שלי". הוא לא ניסה להתנגד כשגזרתי במספריים את
צינור החמצן שנכנס מהמכונה אל תוך צווארו.
הוא ידע בשביל מה באתי. הוא ידע.