לילה.
הוא מתקרב, אני מרגישה אותו, אני רואה אותו.
אני שלו.
מעיל שחור וארוך מכסה כל איבר בגופו, מלבד זוג רגליים נעולות
מגפיים שחורות, וראש חבוש כובע שחור שמטיל צל כהה על פניו.
הוא מחייך, אני חושבת... הראיתי תנודה שם בין הצללים?
מגיש לי את ידו, האיבר החשוף היחיד בגופו אני שמה את ידי בשלו,
והוא סוגר עליה בעדינות.
אני לא יודעת את שמו, ולא מכירה את פניו.
הוא מסתובב והולך.

איך זה שהשמש תמיד יודעת לזרוח בזמן הכי לא מתאים?...
אני מכריחה את עצמי לקום מהמיטה.
נראה כאילו עבר לילה קשה על כל איבר בגוף שלי, אני ממש תשושה.
"בוקר טוב סאן שיין!" ענת זורקת לעברי ומסיטה את הוילון.
"איזה בוקר טוב? אני מרגישה כאילו לא ישנתי בכלל..." אני
משפשפת את העיניים.
"אני מכירה את הבקרים האלה... טוב יאללה קומי, היום תורך להכין
ארוחת בוקר".
"מה עם ליאת? אולי היא תחליף איתי תורנויות? אני רוצה לחזור
לישון".
"ליאת לא ישנה היום בבית, מה שאומר שאת צריכה לרדת, נו אני
רעבה!"
אני שונאת שענת מחייכת אלי ככה, כמו אמא, למה היא חושבת שעזבתי
את הבית?...
המדרגות האלה! אנחנו חייבות לעשות משהו איתן... כל בוקר לקום
ולרדת למטה בספירלה תלולה ואינסופית...
הגעתי למטבח, מה נכין?... אני מתחבטת בשאלה בצד אחד של המוח
שלי, בשני, אני עדיין לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שקרה אתמול
בלילה, זה היה חלום?...
לפני ששמתי לב בכלל ענת ואני יושבות ליד השולחן ואוכלות
פאנקייקס או משהו...
"אז מה עשית אתמול בלילה?" ענת לוקחת ביס. "הממ... אני לא
בטוחה..." אני חותכת את הפאנקייק לחתיכות קטנות. "וואו, את ממש
גמורה הא?..." ענת שוב מחייכת, אני מהנהנת.
"נו עכשיו ברצינות, היית אתמול עם בן?" היא לא מוכנה לעזוב
אותי! אני נזכרת... "נראה לי... כאילו..." אני מסדרת את
הזיכרון שלי. "כן, אכלנו אצלו משהו, אח"כ הלכנו לסרט... וחזרתי
הבייתה, נראה לי..."
"טוב, אני לא יודעת מה עובר עלייך, אבל זה לא נראה טוב, את
בטוחה שאת בסדר?" ענת פשוט חייבת למלא את תפקיד האמא. "כן,
ענת, אני אהיה בסדר... אני רק צריכה לישון עוד קצת...".
טלפון, ענת עונה, "היי את! זה בשבילך!"
"הלו?..." אני מרימה את השפופרת.
"היי מותק, הכל בסדר אתך? ענת אמרה שאת לא מרגישה כל כך טוב,
ואחרי מה שהיה אתמול..." זה בן, אני קוטעת אותו. "מה היה
אתמול? כאילו, אחרי הסרט?"
"הוא הסביר שזה יכול לקרות", הוא מדבר לעצמו, "ממי אנחנו
חייבים לדבר".
"טוב, אבל לא עכשיו, תן לי שעה שינה, אני גמורה..."

לילה.
הוא מתקרב, אני מרגישה אותו, אני רואה אותו.
אני שלו, אני לא יכולה לעמוד בפניו, אני...
מעיל שחור וארוך מכסה כל איבר בגופו, מלבד זוג רגליים נעולות
מגפיים שחורות, וראש חבוש כובע שחור שמטיל צל כהה על פניו.
הוא מחייך, אני חושבת... הראיתי תנודה שם בין הצללים?
מגיש לי את ידו, האיבר החשוף היחיד בגופו אני שמה את ידי בשלו,
והוא סוגר עליה בעדינות.
בן לידו, מחייך, חיוך של... אושר?... סיפוק?...
הוא מסתובב והולך, בן מחבק אותי.

"בייבי, קומי מותק, אנחנו צריכים ללכת!"
"בן?... אני לא רואה כלום..."
"זה כי העיניים שלך עצומות, טיפשה, יאללה קומי".
אני לא עונה.
"טוב, אם את מתעקשת..."
בן מרים אותי.
"זה קר!" אני פותחת את העיניים. "אוף בן!!!"
הוא זרק אותי לאמבטיה. "יופי, עכשיו את ערה. ממי, אני ממש
מצטער אבל את חייבת להתארגן! יש לנו פגישה!"
"בן... אני..." העיניים שוב נעצמות.

לילה.
הוא מתקרב, אני מרגישה אותו, אני רואה אותו.
אני שלו, אני לא יכולה לעמוד בפניו, אני...
מעיל שחור וארוך מכסה כל איבר בגופו, מלבד זוג רגליים נעולות
מגפיים שחורות, וראש חבוש כובע שחור שמטיל צל כהה על פניו.
הוא מחייך, אני חושבת... הראיתי תנודה שם בין הצללים?
מגיש לי את ידו, האיבר החשוף היחיד בגופו אני שמה את ידי בשלו,
והוא סוגר עליה בעדינות.
מה יש בו שמטריף אותי?
"את תהי בסדר". השפתיים שלו לא זזות, אני שומעת אותו בתוך הראש
שלי.
בן לידו, מחייך, חיוך של... אושר?... סיפוק?...
הוא מסתובב והולך, בן מחבק אותי.
"עשינו את הדבר הנכון, מותק". בן שוב מחייך , אנחנו מסתכלים
עליו מתרחק.

"הגענו". בן מסתכל מסביב.
"הגענו?... אה... ממי?... למי אנחנו מחכים?"
"את כבר תזכרי בהכל..." בן נראה אחר עכשיו, היה בו משהו...
משהו שמזכיר לי...
נעמדתי מולו, הוא עדיין אוחז בידי, אני מסתכלת על פניו.
"בן?..." אני לוחשת...
בן קופא פתאום, אבל רק לרגע. אני מבחינה בדמות מתקרבת אלינו
בצעדים נחושים מתוך האפלה, בן כבר לא מכווץ, הוא יותר משוחרר
מתמיד, אני מרגישה את זה, אני מסתכלת עליו שוב, מה יש בו שגורם
לי...
משהו מלטף אותי, אני מסתובבת, זה הוא! זה לא חלום! אני מרגישה
בבית...
הוא מחייך, אני חושבת... נדמה לי שראיתי תנודה בפניו
המוצללים.
הוא מחבק אותי, חיבוק מלא במשהו, משהו שאף פעם לא הרגשתי.
הוא מחבק את בן. בן מתכרבל לתוך חיבוקו כאילו היה בנו האובד.
וככה הסתכלנו עליו, על אבינו החדש.
אישה, יוצאת מאחריו, מאחורי אבינו, היא מחבקת אותי, אחותי,
מחבקת את בן, אני מסתכלת עליהם, מאושרת, אחר כך היא נעמדת
לצידו של אבא ומשעינה ראשה עליו בתלות מוחלטת, בלי מילים.
אבא מפנה ראשו אליה. היא מזדקפת, אחר מתקדמת ולוקחת את ידו של
בן, הוא מסתכל עלי ומשחרר את ידו משלי, הוא הולך איתה. כעת אני
מחליפה את מקומה ליד אבינו, משעינה ראשי עליו בבטחון.
והאויר היה עכשיו קר יותר מאי פעם, קור לא אנושי, ולא היו לנו
שמות יותר, היינו פשוט שלו.
"את תהי בסדר", אני שומעת אותו לוחש בתוכי.

"זה לא היה חלום!"
אני מתעוררת בבת אחת ומחייכת לעצמי.
אני יורדת למטה, מאושרת, מתגעגעת לאבא, לאחותי ולאהובי.
אני מוציאה משהו מהמקפיא ואוכלת, ממשיכה לעשות את כל הפעילויות
היומיות שלי בבית, בשקט, מתוך הכרח.
מתעלמת מהשותפות שלי ומהשאלות שלהן, הן לא משנות כלום, אף אחד
לא משנה כלום עכשיו, רק המשפחה המאושרת שלנו ומה שנביא לעולם.
הלילה ירד כל כך לאט, זה מה שקורה כשאתה מלא ציפיה למשהו...
זמן ההמתנה נראה אינסופי.
כשלא נותר זכר מהשמש האויר התקרר, קור שהכרתי.
ענת צורחת "בנות!!!! חייבים לצאת מפה! תראו מה מטפס על
החלונות!"
"והקור הזה!" ליאת ממשיכה אותה...
"זה אומר שאני חייבת להשאר", אני מסבירה לעצמי. ליאת שמעה
אותי, "מה?! מה זה חייבת להשאר?"
היא תופסת לי את היד ומנסה לרוץ החוצה. אני לא זזה מהמקום.
"איך שאת רוצה! אנחנו עפות מפה!"
הן יצאו בטריקת דלת. ממה הן כל כך מפחדות? זה בטח רק אבא...
אני עדיין עומדת במקום נהנית מהקור הנוקב, הנה הם באים, אני
מרגישה אותם.
היום הוא שלי, אבא הבטיח לי.
ואנחנו נפגשים שוב, ארבעתנו, הפעם אהובי מולי, משעין ראשו על
אבא ואוחז בידו, אחותי מצידו השני.
אבא מסתכל עליו ועוזב את ידו, אהובי ניגש אלי בחיוך מתוק ולוקח
את ידי, ידעתי שאבא יקיים את מה שהבטיח. אני מודה לו בליבי,
אחותי מסתכלת על שנינו באהבה ואנחנו מתרחקים מהם.
"כמה נכדים נעשה לאבא אהוב שלי?" אני שואלת בכמיהה. הוא מחייך
אלי.
"אבא יהיה מאושר גם רק מאחד, הדבר היחיד שחשוב עכשיו, אהובתי,
הוא להרחיב את המשפחה".
אני לגמרי שלו, לא יכולה לסרב לו, לא ניתן לעמוד בפניו...
וכך אנחנו הולכים מחובקים, לכיוון הבית שלנו, כרגע זו רק מערה
קטנה וחשוכה, אבל בקרוב זה יהיה,
העולם.