בראיון שלא ערכתי לרפול לא נשאלה שאלה אחת מיותרת.
ברגע שלא נפגשנו ידעתי שרע, ולו הכרחי לא יצא ממפגש זה.
לא ישבנו על כוס ריקה מקפה או על צלחת יתומה מקלמנטינות
('מהמטע שלי' שתק רפול בחיוך קטנטן).
רפול לא הזמין אותי להצטרף אליו לנסיעה בטרקטור, לסקור את
שדותיו המוריקים בתחילת חורף.
רפול לא ירד מהטרקטור, אפילו לרגע, אפילו לא במפתיע, לא גחן
לאדמה והריח רגבים, לא אמר מילים חזקות שנחצבו באבנים מלבינות
בקרקע הקשה: 'השנה יהיה הרבה גשם, אני מריח'.
כאשר לא התיישבנו מסביב לשולחן שוב, נעלי ריקות מבוץ שלא נדבק
להן, לא שאלתי: 'מה היה אז בנפאח? רפול לא ישתוק לרגע, לא יאנח
ולא יתחיל לספר.
הריחות של תשובתו כן יגיעו אלי.
ריח של אבק שריפה, של רגע שנמלט מעטי היסטוריונים, כוס קפה
מתהפכת מהדף פגז, רצף קללות שנפלט ברגיעה.
לא שמעתי את רפול רועד בקולו, לא הסתנוורתי מדמעה שגלשה לאף
בולבוסי ומחורץ.
הערב לא ירד בזמן הראיון שלא ערכתי לרפול.
השמים לא נצבעו בדם ואש, בצבע אדמה פוריה ונרות מכבים רחוקים.
רפול לא מזג לנו לימונדה קרה, לא הפציר בי לשתות ולא הציע
זיתים. אני לא חששתי לשאול, לא חששתי לגעת בעצב חשוף, רפול?
עצבים?
איש הברזל לא סיפר לי על שדות תל עדשים, על ילדות מתיכה בצל
גבעות עמק יזרעאל.
ואני לא חייכתי. לא דמיינתי אותו מסיע חציר על עגלה.
רפול לא חלץ את מגפיו הממורטים והעמוסים בוץ, לא נעל סנדליו.
לא הזכיר לנו ימים רחוקים של אימה בצל ארזי לבנון.
את מילותיו לא תיבל במילים בערבית, לא ביידיש.
רפול לא הזכיר פסוק אחד ובקולו לא שמעתי. קול אדמה, קול ארץ
ישראל, קול המון מעורב בקולו של דור שנכחד.
בראיון שלא ערכתי עם רפול לא נאמר דבר.
רק קול אחד שמעתי, "קול ענות אנכי שומע" דברים לב' יח'.