קניתי תוכי שיודע לדבר. קניתי אותו, כי אמרו לי שתוכי יעזור לי
להפיג את הבדידות. בעצם רציתי חתול, אבל אמרו לי, שהחתולים הם
אגואיסטים. לתוכי שלי קראתי לימבו.

עכשיו יש לי תוכי, ואני מלמד אותו לומר כל מיני דברים מצחיקים.
בכל פעם שנפתחת הדלת מברך לימבו את האורח או האורחת בברכת good
morning אפילו אם זה באמצע הלילה. כשפותחים את המקרר קורא
לימבו "בתיאבון", וכשאני פותח את הכלוב שלו הוא קופץ בשמחה על
הכלוב וצורח fuck you.

ולפעמים לימבו מתבלבל ואומר "בתיאבון" לאורחים ו- fuck you למי
שפותח את המקרר. אולי זה בגלל שלימבו שלי טיפש ואולי זה בגלל
שהוא סתם תוכי שלא מבין מה הוא אומר, והוא רק יודע לחקות את
הקולות והצלילים שלמד.

ואם הזכרתי צלילים, אז לימבו שלי הוא אלוף בלחקות טלפון
סלולרי. כשמראים לו טלפון סלולרי מתחיל לימבו להשמיע צפצופים
וצלצולים, ואפילו שורק כמה מנגינות שטלפונים סלולריים משמיעים.
הקטע האהוב עלי הוא להראות ללימבו טלפון סלולרי כשיש לי
אורחים, הוא פוצח ברפרטואר, והאורחים מתחילים לפשפש בעצבנות
בתיקים שלהם, ולבדוק אם זהו הטלפון שלהם שמצלצל.

בשבוע שעבר ביקרו אותי כמה חברים שלא פגשתי מספר שנים. השיחה
התגלגלה לענייני דיומא - פוליטיקה, המצב הכלכלי, ספורט, תוכנית
ההתנתקות ושאר ירקות. אחרי כשעה הייתה לי הרגשה מוזרה שכל מה
ששמעתי מהם, שכל דעה שהם הביעו -  כבר קראתי בעיתונים בחודש
האחרון. הויכוחים "הלוהטים" היו חזרה מדויקת של מה שאמרו וכתבו
מעצבי דעת הקהל. שום דעה מקורית. שום תובנה חדשה. שום תפישה
נועזת.

כעסתי על עצמי שהסכמתי להזמינם לביתי, עד שלימבו הטיפש שלי פצח
ברפרטואר הקבוע. כולם צחקו ואחרי רגע השתרר שקט. מן שקט כזה
שלא נותר מה לומר. ופתאום הבנתי שאני יושב בחברתם של תוכים,
שיודעים להשמיע צלילים שלמדו מבלי להבינם. הכעס שלי התחלף
בשעשוע מבודח.

אחרי שהלכו, נותרתי עם לימבו והתחלתי ללמד אותו להגיד: עזה,
שרון, ביבי, המשק מדמם, גול-גול-גול. בעוד שבועיים אזמין עוד
אורחים.