עברו כמה ימים מאז דיברתי עם קרן, היא ביקשה ממני פסק זמן,
האמת שעד עכשיו אני לא מבין למה וכבר עברו שלושה ימים מאז, "רק
שבוע אני מבטיחה אני פשוט צריכה לחשוב על כל מיני דברים" נשארו
ארבעה ימים לשבוע הזה, ואני מתגעגע אליה בטירוף, החיוך הזה
שלה, החיוך המקסים שלה שאני כל כך אוהב, מן חיוך מלאכי כזה שלו
ורגוע.
העיניים הכחולות הענקיות שלה כל כך מרגיעות אותי אני לא יכול
לכעוס עליה לעולם, כשאנחנו רבים וגם זה קורה פעם למיליון אני
פשוט מסתכל לה בעיניים ושם אני מוצא את שלוותי ומכאן אני יכול
לפתור הכל ואנחנו משלימים.

קרן ואני לומדים יחד בתיכון, שני שמיניסטים מאוהבים, תמיד
היינו הידידים הכי טובים וכבר שנה אנחנו חברים, על דלת חדרי
ישנו שלט עוד מכיתה ז' שקרן נתנה לי וכתוב שם "המזבלה של רונן
וקרן" כי אני והיא תמיד היינו יחד, הבית שלה היה הבית שלי
ולהפך. אני לא יודע איך לא שמתי לב אליה כל הזמן הזה אבל בכיתה
י"א הבנתי כמה היא חשובה לי ולא רק בתור ידידה.
כל הזמן יש בינינו מבטים מעריצים כאלה, אני כל כך אוהב אותה
אני לא חושב שאני אמצא עוד מישהי כמוה, היא כל הזמן דואגת לי
שאני צריך, כל הזמן עוזרת ותומכת, מבינה כשאני צריך את הזמן
שלי.
מכיוון שאנחנו גרים ביישוב קטן בצפון כולם מכירים את כולם,
אנחנו מאז ומתמיד נחשבים כזוג שם גם כשלא היינו חברים. היא
אוהבת שאני קם מוקדם מוקדם בבוקר קצת לפני הזריחה, מעיר אותה
בנשיקה על הלחי ואנחנו קמים יחד לנדנדה הגדולה מעץ בחצר בייתה
כדי לשבת לצפות בזריחה יחד.

עבר שבוע, כל השבוע ניסיתי להבין מה כבר יכול לקרות הרי הכל
היה מצוין עברה עלינו שנה מדהימה יחד, קמתי מוקדם מוקדם בבוקר,
הלכתי להעיר אותה, אך הפעם לא בנשיקה כי יכול להיות הקשר הזה
נגמר, לא יודע היו לי פרפרים בבטן, נורא פחדתי מהתגובה שלה,
הערתי אותה, הלכנו לכיוון הנדנדה, כשהיינו ישובים היא הצטנפה
בתוכי הבטנו בזריחה ואז שאלתי אותה מה תשובתה ומה הולך לקרות
עם הקשר שלנו, היא אמרה שהיא הייתה צריכה קצת חופש לעצמה ושהיא
עדיין אוהבת אותי והיא רוצה שנשאר. הייתי הבחור הכי מאושר עלי
אדמות קמתי חיבקתי אותה והרמתי אותה גבוה גבוה את הבחורה שלי,
היא חייכה חיוך רפה חיוך בלי חשק וחיבקה אותי.

כעבור כמה ימים אימי לקחה אותי לשיחה היא הייתה מאוד רצינית,
התיישבנו אחד מול השני והיא התחילה לדבר, היא אמרה משהו על
קרן, ועל זה שיש לה סרטן, אני לא ממש זוכר מה אימא שלי אמרה כי
ברגע שהיא אמרה שלקרן יש סרטן רצתי לכיוון ביתה של קרן אחוז
אימה רצתי כמו מטורף, בחיים שלי לא רצתי כל כך מהר, דפקתי על
דלת ביתה בחוזקה עם אגרופים קמוצים, אמא שלה פתחה לי את הדלת
ואמרה לי שזה לא רעיון כל כך טוב לראות עכשיו את קרן, לא ממש
היה אכפת לי, עברתי דרכה ונכנסתי לחדר של קרן, היא נבהלה כי
היא לא שמה לב שבאתי, חיבקתי אותה, רק חיבקתי אותה כמה דקות
שעברו כל כך מהר, קרן הבינה שאני יודע והתחילה לבכות, הבכי שלה
כיסה לי את כל אזור הכתף בחולצת הטריקו שהיא קנתה לי. "אל
תדאגי קרן את תעברי את זה, אנחנו נעבור את זה", אחרי המשפט הזה
הבכי שלה גבר וגבר, היא סיפרה לי שבגלל זה היא לקחה את הפסק
זמן כי היא לא רצתה שתהיה לי חברה חולה, או חברה מתה, אמרתי לה
שזה לא משנה עכשיו והכל יעבור "הכל יעבור קרן! הכל יעבור!"
אמרתי כשאני בוכה איתה.

כעבור שבוע קרן נסעה לפריז לבית חולים, כי שם יש רופא מומחה
שיטפל בה כמו שצריך, ספרתי את הימים לא יכולתי כבר לחכות,
התגעגעתי מאוד ורק חיכיתי שהיא תחזור בריאה ושלמה.
קרן חזרה כעבור חודשיים מייגעים לטיפול משלים בבית חולים
"איכילוב" שבתל אביב, אמא שלי אמרה שהטיפול עורך הרבה זמן משהו
כמו חצי שנה ולכן שכרתי דירה בתל אביב והחלטתי להשתקע שם, לא
היה אכפת לי מהלימודים, לא היה אכפת לי מכלום, בכל מקרה כבר
נשארו לי רק הבגרויות אז חזרתי לישוב רק שהייתי צריך לגשת
לבגרות, שהיתי בבית החולים המון זמן, ישנתי שם מתי שיכולתי,
ליד המיטה שלה, האחיות בבית החולים כבר הכירו אותי הם הכינו לי
מיטה לידה כי הבינו שהשהות שלי הולכת להיות ארוכה בדיוק כמו זו
של קרן.
הרבה פעמים ראיתי שם את תלמידים מהכיתה שלנו ומבית הספר בכלל
באים כדי לבקר את קרן, וזה עשה לה טוב, היא חייכה המון שהם
היו, הביאו לה הרבה בלונים ושוקולדים, אך יוגב תלמיד מהכיתה
שלנו דאג לקרן יותר מכולם, הוא החליף איתי משמרות על קרן מדי
פעם, הוא ישן לידה אם היא תצטרך משהו, והאמת לא הבנתי את העזרה
הגדולה כי לפי מה שהבנתי קרן לא הייתה קרובה אליו כל כך.
קרן החלה מחלימה מהר, הצבע חזר לה לפנים, היא חייכה לא רק
שביקרו אותה, יצאה קצת מהמיטה לפעמים, היינו מדברים שעות על
הכל, היא נהייתה בוגרת יותר, ידעה מה היא רצתה מהחיים שלה, היא
רצתה להיות אימא והיא רצתה ילדים, בגיל כזה היא כבר חשבה על
הכל, והיא הסבירה לי שהמחלה שלה נתנה לה המון זמן לחשוב, על כך
שהחיים הם מתנה.

הייתי צריך להביא כמה דברים מהיישוב בשביל הדירה שלי כי השהות
בת"א כבר נראתה לי כמו נצח אז נסעתי עם האופנוע שלי ליישוב,
נרדמתי קצת בבית כי המיטה של בית החולים הרסה לי את הגב, והרי
בדירה בתל אביב לא ישנתי כל כך הרבה, אז העדפתי לישון קצת
בבית.
ישנתי המון, קמתי בבהלה בשתיים בלילה, ואחרי כמה שניות יוגב
התקשר אליי ואמר לי שמשחררים את קרן מבית החולים, הלב שלי היה
בעננים, כל כל שמחתי, הייתי מאושר, כל כך רציתי לראות אותה,
שמחה בריאה מאושרת ולא במיטה של הבית חולים, רכבתי על האופנוע
מהר מאוד רק כדי להגיע, רק כדי לא לפספס את השניות האלה שהיא
משוחררת מבית החולים לא לפספס את החיוך המתוק הזה שלה, שעושה
לי כל כך טוב, נסעתי ונסעתי ונסעתי, ופתאום הופיעה משאית משום
מקום! והתרסקתי עליה, כמו איזה זבוב שנמעך לו על זכוכית של
חלון.
המוות לא כאב פיזית, פשוט כאבה לי המחשבה שלא אראה את החיוך של
קרן יותר, כן הבנתי אחרי שכבר נהרגתי, הבנתי שגם למתים יש
רגשות ופשוט הנשמה מתנתקת מהגוף, הנשמה התחילה לעלות למעלה,
ואני רציתי למטה לראות את קרן שלי! היא רק יצאה מבית החולים,
עכשיו היא בריאה!! אני כל כך רוצה לראות אותה! למה עכשיו
למות?! למה?!
בהלוויה שלי ראיתי את אמא שלי בוכה "הוא רק בן 18! איך הוא מת
לי עכשיו?!" וכולה רטובה מדמעות. ואז,לא האמנתי למראה עיניי
ראיתי את יוגב מנשק את קרן שלי, את קרן שאני הכי אוהב בעולם,
לא יכולתי לנשום, בכיתי ובכיתי, אני יודע שזה נשמע מוזר שאני
בוכה כשאני מת אבל אני אותו רונן רק בלי הגוף שמשרת אותי, הלב
שלי נקרע לחתיכות קטנות.
אני אוהב אותה עדיין, אבל היא לא אוהבת אותי.

ראיתי את שערי גן עדן, הם היו לבנים ומעוטרים בפסי כסף עדינים,
עצומים ממש ומרהיבי עין
עברתי דרכם, וחשבתי "כן אני רק בן 18 וכך אשאר לנצח".