New Stage - Go To Main Page

דניאלו קלרמן
/
קדושה וטומאה

שולט ונשלט.
זה שם המשחק.
כך זה היה מאז ומתמיד.
וזה לא הולך להשתנות בזמן הקרוב.

זה לא שאתה רוצה להיות שם. זה פשוט קורה לך. זה פשוט קורה לך,
כי זה מה שאתה רוצה, ואם זה מה שאתה רוצה, אז זה מה שתקבל. זה
מה שלמדתי תמיד מאימא שלי ומהחיים בכלל, ולא תמיד חשבתי שזה
נכון, אבל כשזה מגיע למקרה הספציפי הזה, זה פשוט נכון. וכל
הסימנים, ולא משנה כמה השמש תנסה לסנוור אותי, מובילים אותי
למסקנה הזו. ואני אנסה לסנוור את עצמי בכוונה כדי לגרום לעצמי
להאמין בדברים שאני לא רוצה להאמין בהם, בדברים שיגרמו לי
להרגיש יותר טוב. שקר קטן ולבן.
זה לא אמור לכאוב.
אבל זה כן.
היא יושבת בחדר הסמוך לי, עדיין עובדת על המשכורות של כל
הרופאים בבית חולים. ולמרות שהמשרד מלא רעשים, ולמרות שיש
דיבורים של אנשים, ומוסיקה הבוקעת מאיזה רדיו באיזה חדר שבו
אנשים מדברים, בתוך כל הקקפוניה הזו, אני מסוגל להתרכז ולשמוע
את העט שלה מטייל על הדף. אני מסוגל לשמוע את הצורה בה היא
מזיזה את עצמה על הכיסא, את הדרך בה היא לפעמים לועסת את קצות
השיער הערמוני הארוך שלה, כשהיא ממש מרוכזת ואפילו מעוצבנת
קצת.
הראש כואב. דקירות כאלה בצד של הראש.
שקר יכול להכאיב. במיוחד כשהשקר הוא השקר של עצמך.
האנחה יוצאת מהפה ונבלעת בקקפוניה במשרד הענקי. כן, היא תמיד
ידעה שאני חושב עליה. היא תמיד ידעה שיש בי משהו שרוצה אותה,
למרות היותה מבוגרת ממני בכמה שנים, ולמרות שהיא שיחקה את עצמה
שהיא לא מעוניינת. היא ידעה מה היא עושה לי כשאני שוכב במיטה
בלילות לבדי, ומחשבותי נודדות אליה, מנסה להבין מה היא עושה
ברגע זה.
היא חושבת עלי? היא רוצה אותי? אני בכלל נמצא בראש שלה, חלק
מהקיום שלה?
ואני ידעתי שהיא ידעה. זה היה במבט שלה. לשבריר שניה. זה היה
כאילו היא ניסתה לשדר לי שהיא יודעת ושגם היא מעוניינת, אבל
היא מעדיפה את המשחק. המשחק מצא חן בעיניה, כי ליבה ומוחה היו
כשל ילדה קטנה המשחקת בברבי שלה, והיא ממציאה את העלילה, שולטת
במהלך העניינים. היא שולטת בכל.
אני ידעתי.
והיא ידעה.
היא השולטת ואני הנשלט.
כך זה היה מאז ומתמיד.
וזה לא הולך להשתנות.
ההיפך. זה רק יהיה גרוע יותר.

הדו"ח האחרון הגיע אלי למשרד. דו"ח הנוכחות האחרון שיביא עוד
משכורת לעוד כמה רופאים, שלא ברור בכלל אם זה מגיע אליהם. אני
עובר על הדו"ח.
יש תעדות זהות. יש מספר שעות. יש שעות. יש דיווחים על כונניות
מחוץ לבית החולים. יופי. היא תהיה מרוצה.
וזה מה שחשוב. שהיא תהיה מרוצה.
אני מקפל את הדף לשניים, נשום עמוק וקם מהכיסא שלי, ומביט
לשניה בכביש הראשי שנשקף מחדר המשרד שלי. ערב-רב של אנשים
ומכוניות ועשן. הכל מתערבב אחד בשני, אין ייחודיות, אין
אינדיבידואליזם, אין רגש. אין כלום. הכל נראה חלק אחד מהשני,
יונקים כוח ואנרגיה מכל דבר. ואותם אנשים, ומכוניות, ועשן לא
יודעים על מה שמתרחש פה, בפנים, בתוך ראש של אדם אחד. לא
מסוגלים להבין כיצד רצון להיות חלק מזוג, להיות עם מישהו,
להיות במשהו נפלא, לחלוק אנרגיות ואת עצמך עם עוד מישהו- כיצד
כל הדברים האלה ומחשבות אלה יכולים להביא אותך למצב של ייאוש,
של להיכנע. של התמסרות ולרצון להתמסר, רק בשביל להרגיש נאהב,
מקובל, חום. איך בשניה אתה מוכר את עצמך רק בשביל לקבל מעט יחס
ומעט חיבה, סתם ככה, כי רוצים, כי מרגישים שזה נכון.
שולט ונשלט.
חציתי את המסדרון ונכנסתי אל המשרד שלה. שיערה הערמוני הארוך
היה פזור, קצה אחד בפיה. היא הייתה מרוכזת אך קצת עצבנית. משהו
לא הסתדר לה שם בדו"ח. והיא לא אהבה כשזה קורה. העיניים החומות
העגולות והלוכדות התרוממו רק לשניה מהדף, והיד שלה הושטה
אוטומטית אל הדף.
אין יחס. כלום.
והיא ידעה שזה מה שאני רוצה. זה מה שהיא רצתה. זה מה שיביא
אותנו לאיפה שאנחנו צריכים להיות.
אך באותו רגע- כעס, זעם.
"אני פה!!!!" רציתי לצעוק! "אני כאן!!! תתיחסי אלי. תני לי קצת
יחס, חיבה.. משהו! את לא רואה...."
אבל המילים לא יוצאות. והמוח לא מוכן לתת את הפקודה לפה להוציא
את המילים. אני מגיש לה את הדו"ח וחוזר למשרד, ומתיישב בכסא
שלי.
נאנחתי. זה בסדר, אני מתרץ לעצמי. היא עסוקה. בתור ראש מדור
שכר יש לה הרבה עבודה והיא עסוקה והיא צריכה את הזמן שלה. אין
לה פנאי אלי. ולמה שיהיה לה, כי בעצם אני לא חלק מהעולם שלה,
מהעולם החברתי שלה. אני צעיר ממנה, הכימיה שלנו לא בשמיים גם
ככה, והיא בכלל מתעיינת בדברים אחרים.
ובכלל, למה היא צריכה לקיים קשר איתי? אני סתם מישהו, לא מיוחד
ולא כלום.
והיא ידעה.

בשלוש וחצי אני יוצא מהמשרד שלי ונועל אותו. אני רוצה ללכת
הביתה, לחשוב, לנקות את הראש, אולי למצוא את האמת שאני מחביא
מעצמי, לנסות לא לסנוור את עצמי יותר מדי. והכי חשוב, אל תיכנס
אל המשרד שלה, אתה לא רוצה ללכת עם כאב ראש הביתה, כי היא לא
פנויה או משהו.
נכנסתי.
והיא הייתה חייכנית יותר, ופינתה את כל תשומת הלב שלה אלי.
אלוהים, החיוך של היה כל כך מקסים, מלא אור, מזמין, מרגיע.
הרגשתי שהראש שלי מסתחרר קמעה. היא הזמינה אותי לשבת, רצתה
לדעת איך עבר היום שלי, איך אני מרגיש.
למה איכפת לך? בבוקר לא התייחסת אלי בכלל!
אבל עכשיו היא כן. עכשיו אני חשוב לה, ולא שום דבר אחר. עכשיו
אני במרכז העניינים, עכשיו היא רוצה להתעסק במשהו יותר מעניין,
יותר לרמה שלה, לא איזה סתם דו"ח של רופא.
אני חשוב.
וזה מה שחשוב.
דיברנו. ודיברנו. ודיברנו. הזמן עבר, והכל נראה כמטה קסם,
נפתחתי בפניה, והיא, כמו נשר העט על הטרף שלו, היא המשיכה
לחפור בחיי, המשיכה להוציא ממני פרטים שלא הייתי מספר לאיש.
אבל סמכתי עליה. היא השרתה עלי רוגע, כאילו היא היפנטה אותי.
הרגשתי לא עצמי, משוחרר, נינוח, מודע לה, מודע לעצמי. הכל
הרגיש כל כך נכון. והיא שלטה בכל מהלך השיחה, שואלת את השאלות,
מדברת, וצוחקת את הצחוק המלאכי-ילדותי שלה, ילדה קטנה המשחקת
בבובות שלה, ממציאה את העלילה ושולטת במהלך העניינים.
השעה כבר שש בערב. אני מוכרח לחזור הביתה. אני מתרומם לקום אך
היד שלה נשלחת אל שלי. היא לא הפעילה כוח, אך זה הרגיש כמו יש
ביד שלה כוח על טבעי שלא נותן לי לקום. הבטן שלי בערה באש,
הרוק נבלע בקושי, עיני לא זזות משלה. המבטים שלנו היו לכודים,
שני חיות במאבק לשליטה.
אבל היה ברור מי ינצח.
היא ידעה.
ידה עדיין על שלי, היא קמה מהכיסא, וסימנה לי בעיניה לקום.
קמתי, ראשי סחרחר, הכל מרגיש כל כך סוריאליסטי, כל כך לא
אמיתי, לקוח מאיזה חלום קטוע שבבוקר, בעת הקימה, מתנדף
מהזיכרון. אך עכשיו, המארוע היה חי, טרי, מלא עוצמה.
וזה היה אסור.
אבל לא רציתי לעצור.
ידיה נכרכו סביב גבי והיא הצמידה אותי אליה, לא אומרת מילה,
שפתיה העגולות והמלאות נצמדות לשפתי ומשנקת אותם קלות. טעם
האפרסק של שפתיה הטריף את כל חושי, לוקח את השליטה על מחשבותי
ההגיוניות, מורה לי ללכת עם הרגע, ולא לעצור, כי אחרי הכל- זה
מה שרציתי, ומה שרציתי זה מה שקיבלתי. זה החוק. וזה פועל.
בעודה ממשיכה לנשק אותי, נעניתי לה, ואחרי כמה שניות חשתי
בלשונה מחפשת ומשוטטת בפי. לשוני הצטרפה אליה במחול של תשוקה
מינית, או מחול של תשוקה רומנטית. לא יכולתי להחליט באותו רגע,
וזה גם לא היה חשוב. היא רוצה אותי. אני חשוב לה. וזה מה
שחשוב. היא מתנתקת ממני לפתע, מחייכת חיוך מסתורי, עיניה עיני
טורף שבדיוק סוגר את המלכודת על הטרף. ולא היה לי איכפת. היא
פשטה את חולצתה ואת חזייתה בתנועה אחת, וחשפה בפני חזה קטן
ועגול אך מושך ומזמין, פטמותיה מזדקרות . היא התיישבה על
השולחן ומשכה אותי אליה. היא לא אמרה דבר, איך היא ידעה שאני
יודע מה היא רוצה שאעשה, ומפיה נפלטו אנחות הנאה וגרגור חתולי
כלשוני שוטטה על שדיה ועל פטותיה, מוצץ אותן לאט, ומרטיב אותם
עם הרוק ומלקק, בטנה נעה בגלים, ידיה מלטפות את ראשי. היא כל
כך שבוי בה, כל כך רציתי להאתחד איתה, להכיר אותה, לדעת אותה.
שבוי באקסטזה מדהימה, מרגיש מלא באנרגיות שלא הכרתי עד כה,
התחלתי לפתוח את כפתורי מכנסי הג'ינס שלה שכל כך החמיאו לגזרה
שלה ולירכיה, והתכוננתי לבקר בתוכה עם לשוני, אך היא עצרה
בעדי.
ולקחה שליטה.
זה המשחק, והוא לא ישתנה.
היא נעמדה, והפשיטה אותי מכף רגל ועד ראש, מנשקת את חזי, לשונה
משוטטת מהחזה עד שהיא מגיעה אל איברי הרוצה להזדקר ולהשתחרר אך
עדיין שבוי בתחתונים. והיא, במקום לשחרר אותם, ליטפה בידיה
וגרמה לכאב לגדול ולגדולוהמשיכה ללטף ולגרות. היא ידעה שאני
נהנה מזה. עד שלבסוף, היא סגרה את המלכודת.
היא שחררה אותו מהתחוננים, ליטפה אותו בידיה, נהנית מגודלו...
ואז ידעתי.
כשהיא הכניסה את גבריותי המזדקרת לפיה, הייתי שלה. בכל
המובנים.
היא זכתה בי.
והיא לא התכוונה לשחרר אותי.
אני הפרס שלה, הטרף שהיא לכדה.
בעודה מוצצת אותו, למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, ומלקקת את הפין,
עיניה היו נעוצות בי, עוקבת אחר כל עיוות בפני ואחר כל אנקת
שמחה והנאה שבקעה מגרוני. לבסוף, לאחר מספר של דקות של היא
סימנה לי לשבת על הריצפה, והיא התיישבה עלי, ממקת את עצמה על
האיבר, מרימה את ראשה כלפי מעלה לשנייה, נהנית כמוני מרגע
הכניסה פנימה.
אך היא לא נעה. במקום זאת, היא כרכה ידיה מסביב לצווארי והביטה
בי.
מבט ארוך ומלא משמעות.
היד ידעה שאני יודע.
אני אבוד בתוכה.
ואז היא החלה לנוע, באיטיות בתחילה, נאנקת ומעווה את פניה,
ידיה עדיין מסביב לצווארי. ליטפתי את שדיה, עיני משוטטות על
פניה. היא הייתה כל כך יפה כשהיא נאנקה מהכאב והעונג, היא
הייתה כל כך מדהימה. כאילו היא הייתה במצב הטבעי שלה. נראתה
ממש כמו אלה.
האלה שלי.
ואני סוגד לה.
כעבור מספר דקות היא הגבירה את קצב הדהירה עלי, כבר לא נאנקת
אלא יותר גונחת וצועקת ממש, ידיה מתהדקות מסביב לצווארי. כעבור
מספר שניות התחלתי להרגיש תחושת חנק מסויימת, בעוד היא ממשיכה
לדהור ולהנות. היא החלה לצעוק את שמי, אחזיתה בזרועי נעשית
חזקה יותר, האוויר מתחיל להדלדל, הראש מתחיל להתסחרר, והיא
ממשיכה לדהור בקצב פראי לגמרי, אגלי זיעה מופיעים על מצחה, ידי
אוזחים בידיה, מנסים להתשחרר מאחיזת החנק שלה עלי, אך היא לא
מרפה, כאילו באמת יש לה כוח על טבעי מסוג כלשהו.
היא המשיכה לדהור ולצעוק מכאב והענה, ובעודה מגיעה לשלבים
הסופיים של האורגזמה שלה, צפורניה ננעצו בבשרי מאחיזת החנק שלה
ודם החל לשוטף את גופה כמו נהר גועש באמצע סערת גשמים הרסנית,
כשבמקביל, הנשימה האחרונה שלי משתחררת מפי וכל טיפת אנרגיה
עוברת מגופי אליה, ואני נופל חסר חיים לרגליה של הטורפת, של
השולטת, שנצחה במשחק...

הטלפון במשרד שלי צלצל. עיני נפקחו לפתע, והשמש, שניצבה בדיוק
מול חלון המשרד, סנוורה את עיני, שמיד כאבו. עייף ובתחושה
מוזרה לגמרי, הרמתי את השפורפרת. הזמכירה של מנהל כוח אדם. הוא
רוצה לראות אותי בנוגע לתביעה של אחד העובדים. כן, כן, אני
זוכר את הפגישה, אני עוד כמה דקות מגיע. הנחתי את השפורפרת
במקומה, ולקחתי לגימה מספל הקפה הקר. נאנחתי ויצאתי מהמשרד
והתחלתי לפסוע לכיוון משרדו של המנהל, כשאני שומע אותה קוראת
בשמי.
גלים של פחד ושל אימה רצו בבטני, הסתובבתי אליה, וראיתי אותה
מביטה בי בעיניי הטורף המחייכות שלה, לשונה עוברת בחושניות על
שפתיה.
היא ידעה מה היא עושה לי.
זה היה המשחק.
היא השולטת ואני הנשלט.
כך זה היה וכך זה תמיד יהיה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/1/05 4:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלו קלרמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה