בזמן הליכתנו ברגליים יחפות על החולות עוברת בנו צמרמורת. זהו
קוד קדום שדרכו אבותינו מדברים אלינו. אך אנו שכחנו את שפתם
מכיוון שרוב הזמן נועלים אנו נעליים היוצרות מחיצה בינינו לבין
אבותינו. נתק זה מקולל הוא. מחול באנו ולחול נשוב כך אומרים
הספרים, אך יש דברים שאנו שוכחים. שוכחים שאנחנו רק סופת-חול
שקיבלה דמות וזה הכול. חולפים אנו על שמיים, על מלאכים ודברים
נשגבים, אך אנחנו סתם סוטים. לא ייאמן איך אין ספור גרגירים
יוצרים דברים מדהימים ובמשב-רוח קל מסתירים, או מגלים עולמות
מופלאים, אוצרות נותנים ולוקחים. אמא אדמה מיניקה את ילדיה
למרות מומיהם הרבים. פעמים רבות חושבים אנחנו שאמנו מתעצבנת
כשחריצים של זיקנה חורשים את פניה. את דדיה השטוחים היא אינה
מסתירה. חושפת את פטמותיה הנשגבות המזדקרות עד מעל לעננים
וילדיה מטפסים עליהם כדי לינוק מהאדרנלין. העופות מתחילים את
חייהם על חומרים שנוצרו מחול. מסתובבים ברחבי העולם כשוטים, אך
כשמגיע יומם נופלים באפיסת כוחות על החולות.
סופות חול זה הכול. זה מה שאנחנו - סופות חול. גרגיר גרגיר
נדבק בצפיפות שיוצרת בסופה צורה מוזרה שמביטה במראה. לפעמים
גרגיר חול מתנתק לו מגופנו ושורף את אישוננו. לא צריך לבכות -
זה קורה בערך כל שלוש שעות.
מוזר הדבר שמשגרים אותנו כטיל מאשכים דרך חור בקוטר של סנטימטר
לתוך חור של שני מטרים, יוצרים מרחבים אין סופיים של קברים
שעליהם אנו דורכים. קוברים את קרובינו ומקימים מצבות מאפר
אבותינו. אומרים אנחנו שאנו אוהבים אך בעצם שונאים, משקרים
ונואפים. מילים גדולות יוצאות מפינו כשתמצית האמת יוצאת מפי
טבעתנו.
עצבניים אנחנו כהר געש המתפרץ לאחר שדמו מבעבע ולבתו הוולקנית
שורפת כל דבר שנקלע בדרכנו. הרוח נושבת על פני האדמה. פנינו
מתענגות על ריחות ממחוזות נסתרים שמביאה עימה הרוח הרוח וכל
רצוננו הוא כי נתפרק לגורמים ונהיה קלים. כך נוכל לעבור את
הגלים למחוזות רחוקים. יש בינינו כמה מינים ואינני מגזים, דחוף
את כף ידך בחול, הרם את החופן וראה את צבען השונה זה מזה של
הגרגירים. בדיוק כמו אנשים הם חומקים ונופלים מבין אצבעותיך
לשוב ולנוח על האדמה, פן תעשה מהם איזה רכוש ותקנה עליהם
בעלות.
כשם שעושה אתה חפצים מזכוכית עגומה ומניח בפינה, שם היא
מתייפחת ומתנפחת עד אשר אין ביכולתה לסבול זאת עוד והיא
מתפוצצת והופכת לרסיסים מנסה אתה לאסוף אותה, אך היא מנשקת
אותך בנשיקת פרידה עמוקה. חול בשרך נבקע לשניים כעונש על
מעלליך בבני מינך.
ברזל תעשה מבני מינך והם ישספו את גרונך.
אנרגיה תעשה מבני מינך והם ישרפו את בשרך.
בתים תעשה מבני מינך והם ירוצצו את גולגולתך.
הו, אמא אדמה, שוטף אני את פניי בחול אבותיי למען לא אראה את
סופות החול התועות מבני מיני. זורע אני את זרעי בחול למען יצאו
מפרי בטנך בני העשויים ללא חת כגזע אכזר, שיוכל להאכילך בבניך
הסוררים. צד אני אותם למענך אך המלאכה רבה.
כינה תוקעת את לשונה כדי לשתות גלוני דם וכך להשתיק את רעבונה,
סופות החול מבני מיני תוקעים את ציפורניהם כדי לשתות את הדם
וכך להשתיק את מצפונם, אח, אמא אדמה, משא אדיר את נושאת על
כתפייך. את הימים ועוד יותר גרוע את האנשים ששונאים אותך
ואוהבים הם את עצמם. אינני יודע למה זה אין האדם, רואה את
גרגירי החול הצמודים אחד לאחד ותוך כדי כך יוצקים שיריון מסביב
לגופו, שריח ביוב מבשם אותו ומדביק את איבריו בכל צעד ושעל, כך
שלא יתפורר וייפול. בני האנוש בהגיעם לפרש את מחלות הילדים
נאחזים במדע האומר, כי חיידקים תוקפים את גופם של התמימים. שקר
עלוב הוא זה, מסתירים הם ומעלימים את האמת בזמן שלובשים הם
שיריון עב כרס של שקרים נלוזים.
האמת הדקה היא שסימני המחלה מבשרת את סופה של התמימות. כל עוד
אינם יודעים, שנראים הם חסונים, אך ברגע שהדעת מבשילה בגזע
מוחם מנסה להרגם, כשנדבק בו רפש העולם חום זעמם עולה, עולם
גופם מתפקע, מדממים הם לרצון של בריחה מהתועבה. שעה שהאדם
מענישם הוא משחד אותם בשקרים נלוזים שימשיכו בחייהם לתקווה
שאינה קיימת, הפעוטים נאחזים בדבריהם של השקרנים עד לשעתם
האחרונה, לאחר שנים רבות של סבל ומאבק בלא-קיים, במצב של הארה,
בשבריר של שנייה, חוזר אליהם תום ילדותם ומי שהורגם הוא גזע
מוחם.
הולך אני ברגליים יחפות על קברים רבים וחש אני בקליפת חול בבשר
שבכף רגלי בחולות פועמים. מביט אני לאחור ורואה שמן המקום
שדרכה בו כף רגלי יוצאת רימה.
סיפור זה פורסם בכתב העת מאזנים בחודש מרס 2004, מתוך הספר
סימפוניית החולים - סיפורים גותיים קצרים העתיד לראות אור
בקרוב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.