רק אתמול גיליתי שבזבזתי את כל האומץ, באמת היה לי מלא ולא
הבנתי לאן הוא נעלם, הצבא לקח לי את כל האומץ ומשך אתו זמן.
אפילו לא הודיעו לי על זה, גם לא חתמתי בדלפק.
רק אתמול במזל גיליתי, ראיתי בטלויזיה אחד שגם נדפק.
אני לא ממש כועס, רק די מאוכזב, ויותר מהכל - מתגעגע...
איך הייתי רוצה שהאומץ שלי יהיה איתי כאן,
אז הייתי יכול לנסוע מהר על האופניים בלי לפחד ליפול,
או לראות בחורה מתוקה ברחוב ויהיה לי ת'אומץ לשאול
אתם יודעים מה, אני אהיה קצת פחות אנוכי.
הייתי מעדיף לתרום את האומץ לאחד שנולד בלי,
אבל לא שאלו אותי, ות'אומץ לקחו למלחמה מיותרת.
מאיפה אני אמור להשיג עכשיו אומץ? הפחדנות מתגברת.
הצבא הארור, משחית מדינה לתפארת,
מסרס את בניו כאין דרך אחרת.
כשהלך האומץ התערערו גם אמונה ורצון,
והרף רק עולה, מנסה לעמוד בסטנדרטים,
לא רואה את ילדיו נרמסים, כאמור המצב בקנטים.
אז עד שלא מחזירים לי ת'אומץ, אני מפה לא קם
ויודעים מה? לא רק לי, לכולם.
כי עד שלא נקבל חזרה את מה שנגזל,
נגיד לצבא שמלאי בנינו אזל.
ולא נותר עוד אומץ לכבוש,
ונראה איך הם עכשיו שוברים את הראש!