"אל תכבי את העבר,
נרו יחיד כה ורפה
אם לא היתה זו אהבה
היה זה ערב סתיו יפה"
(אלתרמן).

בתור התחלה, זה לא היה סתיו. זאת היתה אחת מהעונות המאובקות
והעייפות שאנשים קוראים להם מתוך רחמים 'עונות מעבר'. השפתיים
שלי נסדקו ואיימו להיפרם בכל פעם שחייכתי.
חיוכים מזויפים כאבו במיוחד.
היא ניגשה לשולחן שלי בצעדים איטיים, עצבניים, והיתה פחות יפה
ממה שחשבתי. ציינתי לעצמי שזה נחמד מצידו. הוא בהחלט היה יכול
להיות אכזרי יותר.
ה"שלום" החצי שואל שלה נענה ב"שלום" בטוח יותר, והיא התיישבה.
מרחתי עוד שכבה של וזלין על השפתיים. העיניים הכחולות שלה בהו
בי כמו שני חורי סיגריות בשלט חוצות על חוף הים.
"מצטערת על ההתראה הקצרה" - מאחורי השולחן יכולתי כמעט להרגיש
אותה משלבת רגליים בניסיון לשוות נימה אגבית לקולה.
"זה בסדר, אני לא עסוקה במיוחד בימים אלה. את רוצה לנסות לאתר
איזה מלצר בחור הזה?"
"לא ממש. לא בשביל זה באתי."
בחורה ישירה. חבל, הכנתי כמה שורות די יפות של סמול טוק.
"טוב, מבחינתי אני מוכנה." - על עיקרי השיחה הזאת סיכמנו כבר
בטלפון. היא תשאל, אני אענה. 40 שניות לכל צד, בלי חבר טלפוני.
והיא ביקשה שאני אגיד את האמת.
לא כאילו שהשאלה שלה לא צפויה עד כדי אלפית ההרץ. עם קצת מזל
אני אהיה בחוץ תוך פחות מחמש דקות.
היא שאלה "מתי ראית אותו בפעם האחרונה?", ושני הקרטיבים בטעם
ענבים שלה לא מצמצו אפילו פעם אחת.
"ביום ראשון לפני שבועיים. נפגשנו במקרה ליד הספריה. הוא סיפר
לי עלייך."
"ו..?"
"וזהו. מיהרתי למכניקה". וואו, מעניין מאיפה זה הגיע. מכניקה
זה בכלל בשני ורביעי. לא להאמין שבזבזתי את השקר הראשון שלי על
תנודות הרמוניות.
"פיזיקה" היא מהנהנת "חשבתי שזה מה שמתאים לך ללמוד".
אני תוהה לשניה אם היא היתה אומרת אותו הדבר גם על פסיכודרמה,
ולהפתעתי עונה לעצמי שכנראה לא.
"אף אחד לא מושלם".
זה מביך אותה. "לא התכוונתי לזה ככה. כמה זמן יצאתם?"
"חודשיים. זה נראה היה כמו רעיון טוב בזמנו."
"וזה לא היה....?"
"לא באמת. רצינו את זה יותר מדי. זה אף פעם לא עובד כשרוצים
יותר מדי".
משהו לא מזוהה אבל מובחן מאוד ניצנץ מתחת לקו האייליינר הטיפה
מרוח שלה.
"את באמת חושבת ככה?"
ביייפ. wrong question, יקירתי. הזדמנות כל כך טובה לשאול את
מה שבאת לפה לשאול באמת, והנה פספסת אותה. קהל, האם אנחנו
רוצים לתת לה עוד הזדמנות?
היא לא הסירה את העיניים ובסוף משכתי בכתפי. "תראי, אני לא
יודעת איזה רושם קיבלת מהמכתבים שלנו, אבל האמת היא תמיד
משעממת הרבה יותר. יצאנו, זה לא הלך, נפרדנו. המכתבים היו
טעות".
"כמה זמן התכתבתם?"
והנה את מפספסת את הנקודה העיקרית שוב. נו, שתי אצות פלנקטון
שלי, אין לי את כל הערב.
"כמה שנים. שפכנו די הרבה דיו על כל העניין".
"ואז יצאתם חודשיים, ונפרדתם"
"אה-הא" פיהקתי באדישות מעושה, ושניה אחר כך הרגשתי איך הנימים
בשפתיים שלי מתפקעים אחד אחד.
"ואחר כך נפגשתם במקרה".
הפעם העדפתי להסתפק בהנהון.
"טוב, זה הכל, נראה לי".
לקח לי שניה להבין למה היא מתכוונת. היא קמה מהכסא והתחילה
ללבוש את המעיל "היה נעים להכיר אותך".
"את יכולה עדיין לשאול את זה, את יודעת."
"את מה?" שתי ימות ויקטוריה שלה התקמטו בתמיהה.
"את מה שבאת לפה לשאול. אם אני עדיין אוהבת אותו."
יד שמאל שלה הסתבכה בגישוש אחרי השרוול של המעיל. בגדים הם דבר
כל כך פאתטי.
"אני לא באמת צריכה" היא ענתה לי, וסגרה את הכפתור העליון."אני
יודעת שאת חושבת שאת אוהבת אותו. אבל זה יעבור לך. לי זה לא
יעבור. זאת הסיבה שאני מוכנה להשפיל את עצמי ככה".
הוא כן היה אכזרי, הבנתי פתאום. הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי
שהוא יכול.
"אני אוהבת את העיניים שלך" היה הדבר האחרון שאמרתי לה.
והיא ענתה "יש לך חיוך יפה".
אחר כך היא הלכה, משאירה אותי עם הסתיו המכוער הזה שרק אלתרמן
היה יכול לכתוב לו שירי אהבה.