אני מהחברים שתמיד "היו שם" בשביל כולם. בכל פעם שמישהו חש
צורך לפרוק את תסכוליו, רגשותיו או סטיותיו (לעיתים רחוקות)
אני הייתי זה שהיה צריך לשמוע שעות על גבי שעות של איך לומר את
זה בעברית נאותה? "זיון ביצים פלסטיני". לא תמיד רציתי לשמוע,
בד"כ לא הייתה לי גם את הסבלנות. אבל אני אשכנזי ולמדו אותי
נימוסים אז לא היה לי את החופש להגיד לכל הפלצנים האלה את מה
שבאמת חשבתי - "בטח שהיא לא תאהב אותך תראה איך אתה נראה" או
"מה אכפת לי אם אתה מזיין את המכוערת הזאת מקדימה או מאחורה או
מהכוס של סבתא שלך כי לא הייתי מצלם אותה לרנטגן" או בד"כ
פשוט" תעזוב אותי אני מספיק מתוסבך אז תן לי לפתור את הצרות
שלי קודם ותדחוף את הצרות לתחת (עדיף שלך)" אבל לא! אני תמיד
הייתי מגיע למצב שהייתי עושה מעל ומעבר - מעל כולם! וכך נוצר
מצב שלאורך 18 שנות ההתבגרות אני הייתי החבר הכי טוב של בערך 8
אנשים בעוד רק אחד שניים, שלושה מהם היו שלי וגם לסירוגין לא
בו זמנית.
לאט לאט ובהדרגתיות אחד אחרי השני הם החלו לשכוח את אותם רגעי
חסד ולגרום לי להרגיש אממ חרא. לוזר. פראייר אממ... ואדיוט.
ארחיב רק על אלה שגם אני הרגשתי שהם חברים שלי.
היה את ספי. אני הייתי בשבילו תמיד. אבל יש לו בעיה קטנה קטנה
קטנה. סכיזופרניה מטורפת! אבל סכיזופרניה במודע! הוא סובל
ממשבר זהות קשה בלשון המעטה. ב-13 שנות הכרות שלי איתו הוא
הספיק להיות ערס, פריק, וואנבי ערס, וואנבי פריק,י לד אור
הירח, קלאבר ויחצ"ן מועדונים מוכר, כבאי, איש צופים מן המניין
והומו (אני כמעט בטוח בקשר לאחרון...) בכל פעם שהוא היה
בהתקפות-מעבר בין זהות לזהות הוא היה זקוק לי, אני הייתי שם
לספק את הצחוק את האלכוהול ואת הסמים. ובכל פעם שהוא הגשים
חלום חדש ותחפושת הזהות החדשה שלו הייתה לבושה עליו בצורה
מפוארת ומהודרת אני נדחקתי הצידה כאילו לא הייתי. הבן אדם גם
חולם להיות חבר כנסת או אסטרונאוט או לא יודע, והוא גם ניחן
בכושר מניפולציה שטובי המנהיגים הפאשיסטים לדורותיהם לא היו
מתביישים בו, לכן תמיד שהייתי נפגע והוא היה צריך אותי הוא היה
מוצא דרך לתחמן אותי. בשלב מסוים נשבר לי וביי ביי חבר ישן. אה
והוא גם פרסי או סורי או לא יודע מה שטוען שהוא אשכנזי לצד
אכשנזים ושהוא מזרחי ליד מזרחים.
next-
והיה את אוריאל. אוריאל הצטרף אלינו לבית הספר בשנה הראשונה של
התיכון ואף על פי שהייתי כבר "מסודר" בחברים. ריחמתי על התלמיד
המתבודד ובתוך חודש שלבתי אותו בכל המסגרות החברתיות שלי הוא
רכש המון חברים כאשר אני ה"חבר הכי טוב". עברנו שנה מטורפת.
היינו המון ביחד. צחוקים איתו והייתה בינינו הרגשה של הקבלה
והשלמה אחד של השני. אבל אז הגיע לה כיתה יא' המהוללת. אוריאל
שלנו נכבש ע"י אחד מבנות המין השני ומאז נעלמו עקבותיו כל בן
אדם היודע מידע על דבר המצאו התקשר מיד... סתם! אבל תכלס הוא
נעלם מאז רואים אותו פחות ופחות ככל שהזמן עובר ולצערי הזמן
עובר. וכך למעשה אבדתי עוד חבר.
והיה את מיקו. מיקו היה בריחה שלי מהמציאות בתקופות שהייתי
מאוהב בכל מיני בנות חסרות אופי, חסרות משקל וחסרות
אינטליגנציה בסיסית, ברוב המקרים, שראו בי אממ... לא יודע פשוט
לא ראו אותי. היינו ביחד כל יום כל היום במשך שנתיים+ כאשר את
רוב הזמן העברנו בעישון סמים קלים, שתיית משקאות כבדים ויציאות
נואשות ברחבי העיר אחרי בנות שהסתיימו בד"כ בשלולית קיא וארנק
ריק. מה לא עברנו? תאונות דרכים, תאונות עבודה, עישונים
מטורפים, בלאגן בביצפר והשתכרויות חסרות טעם ב-2 בצהריים. מיקו
היה ילד בן 10 בגוף של בן אדם בן 16. (ילד בן 10 שאהב מאד
לעשן) הכל היה נחמד עד שהוא לכלך עלי במשטרה (ועל חצי שכבה) תם
עידן הסמים בתיכון, וכך גם עידן החברות שלנו. חבל.
ונשאר רק את יניב שעל שמו הכותרת המהוללת של הקטע המטומטם הזה.
יניב היה שכן שלי מכיתה ד'. אני מאמין שאם לא היינו שכנים לא
היינו חברים אף פעם. יניב תמיד היה חבר שלי ואני שלו למרות
שהיינו בקבוצות חברים שונות לגמרי. בזמן שהוא הדריך ילדים
בכיתה ה' בצופים על הסכנות של הסמים - אני עשנתי אותם. בזמן
שהוא בילה ערב מרתק של צפייה בכל סרטי רוקי עם חבריו מהתיכון
השני (הטוב בעיר) אני רקדתי לי לבד בפאב שמוכר אלכוהול לערסים
ושרמוטות בני 14. אבל איכשהו נשארנו חברים. כי שנינו אהבנו
כדורגל. ובשלב מסוים אלכוהול. וכי היינו שכנים. ובגלל שתמיד
הייתי שם שאיזה אחת בשם "עוגי" (כי יש לה שם דומה לקורנפלקס)
שיחקה לו עם הלב במשחק הנוגע של בנות המין היפה "תמעכי את הלב
ותסחטי ממנו כל טיפה אחרונה של שפיות" בקיצור הייתי שם. כי אף
אחד אחר לא היה. וכי הייתי מנוסה (הלב שלי היה שותף ותיק
במשחקים הנ"ל) אהבתי אותו כי הוא טמבל, כי הוא מזכיר את ג'ואי
מחברים, כי הוא מריח את הזיעה מהביצים שלו וזה יוצר אצלו גאווה
מטאורית. כי זה יניב הרומני, האינטרסנט, הקמצן שלמדתי כ"כ
לאהוב. לאורך ההתבגרות בילינו בין לבין לילות שלמים של תהיות
קיומיות חשובות - "למה השמיים כחולים?" "למה הזין שלי דק?" למה
אני חצי רומני חצי טורקי?" ולמה "עוגי" כבר לא רוצה אותי. הוא
היה שואל את השאלות ושנינו לא היינו עונים. הוא התגייס באוגוסט
האחרון ליחידה מובחרת בצה"ל (חלום חייו) חלום גרוע. לאורך כל
חודש יולי לא ראיתי אותו. אני הייתי רוב הזמן בת"א עם החברה
שלי תוך כדי בילוי של צפייה מרובה בסרטים חסרי משמעות, טיול
והזעת יתר ובעיקר אבל בעיקר דחיסה בלתי ראציונלית של מזון מכל
הסוגים. הוא במקביל בילה את זמנו בניהול "מחנה הקיץ" האחרון של
חייו!!! כמה דרמטי. בא לי להקיא. בכל אופן קבענו שברגע שהוא
ידע מתי הוא הוא עושה את מסיבת הגיוס שלו הוא יודיע לי ואחזור
לירושלים. זה היום יום ראשון השעה הייתה 21:00 הטלפון צלצל על
הצג הופיע השם "יניב המגניב" עניתי ונדהמתי לשמוע את משפט
הבא:
תהיה ב-11 בגן השקיעה יש לי מסיבת גיוס. אך לאחר שעניתי לו
שאני בת"א! נדהמתי יותר לשמוע את המשפט הבא אחריו:
"אה וואלה? מה אתה עושה שם? חשבתי שאתה בירושלים. נתקתי
וצעקותי הרעידו את כיכר דיזנגוף ואת אוזני חברתי המסכנה שהייתה
צריכה לסבול את צעקותי ושיחת טלפון עם ג'ואי/יניב מפני שלא
יכולתי לדבר איתו מרוב עצבים. לאחר דין ודברים השעה נהייתה
21:30 ובצעד ספונטני וחברי רצתי לעבר תחנת האוטובוס הקרובה אל
עבר התחנה המרכזית בירושלים בירת ישראל בכדי לחלוק חלק במסיבת
הגיוס של יניב!!! כשהגעתי לשם ב-11:00 לתדהמתי ולתדהמת כולם
הוא הודה לי מאד על כך שאני חבר טוב והביע את הערכתו בצורתו
המיוחדת ("נו בוא תן חיבוק") כך חלפו להם הימים הבן אדם
התגייס, כבש את קהיר, ביירות ואפגניסטן (סת, אבל זה עתיד לבוא
כל עוד הוא בצבא) יניב טרח להתקשר ולבזבז עלי כסף בכל דקה
פנויה שהייתה לו. אך ככל ששיפשופו בצבא הלך וצבר תאוצה, ככל
שצבר חברים מורעלים כמוהו וככל שקלט את עוצמת ה"גאווה" כך הוא
שכח לו לאט לאט מחברו הסטלן והרזה מהקומה למעלה. מה שהחל
בפיחות של התקשרויות, צמצום הפגישות בעת שהייתו בירושלים הגיע
לשיאו - כשבין השאר לא ידעתי על דבר קיום טקס סיום הטירונות
שלו (אשר אליו הוזמנו חברים שהיו בדרגה חברית נמוכה ממני)
הבנתי שהוא התרחק שהוא נכנס לתקופה שונה ממני ודברים ישתנו.
אבל שזה יגיע למצב כזה...? מיותר לציין את גודל ההשפלה והכעס
שחשתי באותם רגעים. ירדתי להוריד את הזבל היום בבוקר. ראיתי את
הוריו בדרכם למכונית. הם שאלו בפליאה/אכזבה "למה לא הגעת לטקס
סיום הטירונות של יניב?" "לאן?" שאלתי. לטקס של יניב הוא סיים
טירונות יהושוע היה שם ודני וגם עידו השני". "אה באמת" הנהנתי
בראשי "לא ידעתי על זה. תשאלו את יניב למה לא באתי ותמסרו לו
בהצלחה". הם גמגמו "נמסור לו" החליפו את צבעם לאדום עגבניה
שכבר היה ורוד במקצת בעקבות הקור הירושלמי. הם נכנסו לאוטו
ונסעו, ראיתי אותם נוסעים ולאט לאט נעלמים מהאופק... עליתי
במדרגות והבנתי שגם הוא כנראה נעלם. עליתי לבית. ושכתבתי את
ההיסטוריה של "איבוד" החברים שלי לדורותיהם בצורה מהנה וצינית.
ושהגעתי אליו נחה עלי מן תחושה של עצב. כי אותו הכי קשה לי
לאבד.
שלום, חבר.
אומרים שבנות באות והולכות,שמשפחה לא בוחרים ושחברים נשארים כל
החיים. זאת טעות. הדבר היחיד שנשאר לך תמיד זה אתה ואם תחפש
להשאיר את כולם בסוף גם אתה תלך לאיבוד...