גנבתי לה את הפלאפון, לזונה. נתתי לה סטירה מצלצלת וברחתי משם.
הייתי חייב להתקשר לאורית שלי. אם לא הייתי מודיע לה שאני מאחר
למסיבת פורים של אמא שלה, היא היתה זורקת אותי שוב. והפעם שום
תירוץ לא היה מתקבל. מסתבר שגם לגנוב פלאפון מזונה, לא היה
המעשה הכי חכם בעולם ולא כ"כ עזר לי, אורית התעצבנה עלי, שאלה
למה אני מאחר ומאיפה אני מתקשר. סיפרתי לה. היא כבר רתחה מעבר
לקו השני וניתקה לי בפרצוף. לדעתי היה זה המעשה הכי רומנטי
ומתחשב שיכולתי לעשות. היא מצידה זרקה אותי שוב.
אחרי שעה בערך כבר הייתי תחת ידי השוטרים. ממתי לזונות יש זכות
להתלונן במשטרה? לא הייתי מוכן לזה. לאחר חקירות שתי וערב,
בדיקות שתן והרבה עצבים, הם גם גילו שאני חזק בסמים. כי חצי
ממה שהיה באותו הערב, אני כבר לא זוכר. גם מצאו לי בכיסים כמות
מספקת, קצת יותר מלשימוש עצמי, ואת זה כבר שום הסבר לא יצדיק.
הפעם הבאה שראיתי את אורית, היתה כבר בכלא "אהלי קידר" דרומית
לב"ש, מאחורי סורג הברזל של תאי המפגש שם. היא הגיעה עם פנים
שאומרות רחמים ועיניים דומעות. נראה היה עליה, כי לא ישנה
בלילות האחרונים. הייתי מוכן להרוג בשבילה. היא כל עולמי.
האישה של חיי. אהבתי הראשונה. את כל שלוש שנות החברות בינינו
היא ניסתה להעביר לי בחינוך של אצולה. קיוותה להפוך אותי לבן
אדם. לא הסכימה לקבל את העובדה שמפלצת כמוני עושה הכל בכדי
לשרוד, שאותי לא עטפו החיים בצמר גפן ורוד ורך. ואני, במקום
להודות לאלוהים עליה, רק הרסתי אותה. לקחתי לה את התמימות,
הראיתי לה איך חיים בביבים של היקום, איך שורדים בשכונת עוני,
איך לא יוצאים מכאן בחיים או בשפיות. אין לי מושג מדוע התעקשה
להשאיר אותי בחייה הבורגניים.  
אני חושב שהייתה זו הפעם הראשונה שאמרתי לה לעזוב. ביקשתי ממנה
לקחת את מה שהביאה לי וללכת. ראיתי שהיא נעלבה, שהיא תיכף
מתפרצת עליי ופורצת בבכי תמרורים. הייתי רציני מאוד. לא יכולתי
להשאיר את הפרח היפה הזה בעולם המכוער שלי. גם לא רציתי לספר
לה מה עשו לי פה, בכלא. מעשים לא הגונים, מלוכלכים. לא יכולתי
לחשוף אותה יותר למציאות שהיא רק שלי ולה, הטהורה, אין ולא
צריך להיות חלק בו. הרגשתי שבעוד שנייה אני מקיא. לא רציתי
שתראה אותי במצב כזה. שאני מושפל, שהבטחון העצמי שלי בגובה
החריצים של הרצפות, שנמחץ לי האגו, שרע לי!
היא התעקשה להשאר. קראתי לסוהר שיחזיר אותי לתא. אמרתי שאין בי
רצון לקיים את המפגש הזה. הסתובבתי ללכת, שמעתי אותה מתייפחת.
נקרע לי הלב לגזרים.
הגיע יום הדין. באופן מאוד לא מפתיע, הזונה לא הופיעה בבית
המשפט. לפחות בזה זיכו אותי. אך חוות דעת הפסיכולוג שהוצמד לי
כשישבתי, הובילה את השופטת להכניס אותי לאשפוז בבית חולים
פסיכיאטרי לעשרה ימים תחת השגחה ותרופות. שנאתי אותה על כך.
גם לשם הגיעה אורית. מצויידת במאכלים טובים, ספר ונייר טואלט
כתמתם עם תבליטי כלבלבים עליו. ראיתי אותה והתחלתי להשתולל.
היא באה עם אמא שלי ועוד ידידה טובה. לא יכולתי לראות אותה.
צרחתי עליה שתעוף לי מהעיניים ושאני לא רוצה לראות אותה יותר
לעולם. היא חייכה בהבנה, אמרה שהסבירו לה שאולי אתנהג כך.
בסבלנות שאינה מאפיינת אותה, ניגשה אליי, חיבקה אותי חיבוק
ארוך וחם ולחשה לי באוזן שתאהב אותי תמיד. התחלתי לבכות. בפעם
הראשונה מאז המון זמן, בכיתי. פשוט בכיתי. בין כל המשוגעים
מסביבי הרגשתי שיש לי אחיזה אמיתית בשפיות. שיש לי אותה חבוקה
בזרועותיי.
שחררו אותי משם. למעצר בית של חודש. חזרתי הביתה. לאמא שלי
שאוהבת אותי באמת וללא כל תלות, למבט המאוכזב של אבי חובש
הכיפה, לאחיי, לאורית. החלטתי שאני חוזר למוטב. אפילו הסכימו
לקבל אותי חזרה בבית הספר. אחרי שכבר הבטיחו לי שאין לי עוד
לאן לחזור. קצינת המבחן שלי הייתה מרוצה. שבועיים התנהגתי
למופת. חשבתי שהכל הסתדר - טעיתי! הרגשתי שעוקבים אחריי לכל
מקום. שאין לי דקה אחת לבדי. אמי מקרקרת סביבי בדאגה, אורית
מגששת את דרכה אל ליבי החסום למבקרים ואני נאכל עם המטען הכבד
שנשאר לי מהכלא ומהפסיכיאטרי. זוועות שחוזרות אליי בלילה ולא
מניחות לי לישון. באמצע הלילה יצאתי לחיפוש עצמי, עם כמה
ג'ויינטים שנשארו לי מאז. כשלא מצאה אותי בבוקר במיטה, הזעיקה
אימי את קצינת המבחן ויחד חיכו לי עד שחזרתי בעשר וחצי בבוקר,
מסטול כולי.

כבר חצי שנה עבר מאז שראיתי את אורית. היא השכילה להבין שאין
ביכולתה להשתעבד לחיי הג'ונגל, שאני לא מצליח לצאת מהם. הם
סוחפים אותי במערבולת היישר לתוכם. מצד אחד אני שמח שכך עשתה
ומצד שני, בשל כך, התדרדר מצבי לאפס כוחות. לא עניין אותי כבר
כלום. נזרקתי כמו שק חפצים, יוצא ונכנס ממוסד אחד למשנהו.
ירדתי כה נמוך ביום שהכנסתי ידי לתיקה של אימי והוצאתי משם את
התשלום למטפלת של אחי הפעוט. גנבתי כסף מהאישה שסחבה אותי
ברחמה תשעה חודשים. איך העזתי להסתכל לה בעיניים לאחר מכן?!
היא ידעה בוודאות שאני הוא שלקח את כספה ואני ידעתי שהיא
יודעת. היא לא אמרה כלום. כאב לי עליה, אך יותר כאב לי שאין לי
כסף לסמים. כאב פיזי, כאב חזק. כבר לא מדובר בעישון. כבר עברתי
את גבול הסמים ה"קלים", הם לא השפיעו עליי יותר, עברתי מהר
מאוד לבליעת כדורים שונים, וכשזה הפסיק להשפיע, התחלתי להסניף,
להזריק, עשיתי הכל כדי לברוח מעצמי. כדי להצליח לישון בלילה
ולו לכמה שעות בודדות. אבי הפסיק לדבר איתי לצמיתות, מבחינתו
הייתי מת. הוא הכריז לכל מי שמעוניין לשמוע, שכבר אין לו בן
אחד. שהוא איבד אותו. גם זה לא הרתיע אותי. אינני זוכר הרבה
מהתקופה הזו. את רוב זמני העברתי כשאני הזוי לגמרי, ללא משפחה,
בלי אף חבר. רק אני והסמים. אני ועולם ההזיות שסביבי, שבאותו
רגע נתון - היה טוב יותר מכל אלטרנטיבה שהציעו לי החיים.

במעורפל, במוחי מלא האדים, אני מצליח לשחזר את הרגע שבו ניצלו
חיי מאבדון מוחלט. אני מכיר את האיש הזה, שהציל אותי - מסתובב
כבר שנים ברחובות השכונה, בבית הספר ומשכנע אנשים להניח
תפילין. ברוגע וסבלנות. אותי מעולם לא הצליח לשכנע. הייתי
אנטי-דת. עוד בימים שהייתי בנו של אבי, לפני שאיבד אותי, היה
מנסה לשכנע אותי אבי, להוריד את כל הפירסינגים מהפרצוף ולבוא
איתו בשבת לבית הכנסת, להשלים מניין. לא הסכמתי. או עם העגילים
או בכלל לא. כבר אז עליתי לו על העצבים.
אותו בחור ישיבה, היה נחוש בדעתו לשכנע אנשים במצוות ההנחה,
הערצתי אותו על נחישותו הרבה. כשהגיע אליי, נפנפתי אותו, אמרתי
לו שיתרחק ממני, שאני שונא את אלוהים על שיצר אותי בכלל, שהוא
יכול מבחינתי לדחוף את התפילין שלו ל...
הוא, בבינתו, הבטיח לי עשרים שקלים על הנחת התפילין. מסומם
כמוני יסכים במהירות, לעשות הרבה דברים שהוא לא מאמין בהם,
תמורת כמה גרושים לקניית חומר.
כך הוא היה חוזר, כל כמה ימים, אני מניח והוא משלם. עסקה לא
רעה בכלל - שני הצדדים מרוצים מההסדר. הפכנו להיות מיודדים,
הוא סיפר כיצד חזר בתשובה, אני סיפרתי איך נשאבתי לעולם הסמים.
מידי פעם היה מבקש ממני להתלוות אליו למסע שכנועים, ואם הייתי
במצב רוח טוב, הייתי בא איתו. פעם אפילו נסעתי איתו לירושלים,
לישיבה ממנה הוא בא. נסענו כל הדרך, כשבטייפ במכוניתו הדהדו
קולות של רבנים ידועים, מעבירים הרצאות על אמונה בשם, על
הקבלה, על הפלות, על מצוות הפרו ורבו, שגם אבי מאמין בה. פרו
ורבו ומלאו את הארץ בזרעיכם, ואז השליכו אותם לכלבים. ביקשתי
שיוריד אותי. נמאסה עליי הנסיעה הזו ואין לי שום רצון לבוא
במגע עם האנשים האטומים הללו. הוא הבין מייד מדוע התעצבנתי
וכיבה את הטייפ. ביקש שאשאר. כיבדתי אותו. בחור טוב היהודי
הזה. נשארתי. בכל שארית הדרך לא החלפנו מילה. כשהגענו, קיבלו
את פנינו כעשרה חובשי כובעים. שחורים שחורים הם התקבצו לי מול
העיניים. נתקפתי חרדה, רציתי לברוח. אמנון (זה שמו של הבחור)
הרגיע אותי שוב, ביקש ממישהו להביא לי כוס מים, פינה משם את
השחורים והושיב אותי. הרגשתי כמו וירוס במערכת הדם. הרגשתי לא
שייך, עם כל הניקובים בפנים, העגילים, העיניים האדומות. הם
דווקא נראו כמי ששמחים בבואי, כנראה שהוא הכין אותם לגוף הזר
שיכנס אליהם.
אחרי שנרגעתי, המשכנו לחדר הישיבה. באמת יושבים שם הרבה. אכלנו
ארוחת צהריים דשנה, מעשה ידיה של אשתו. הרבה זמן לא אכלתי
ארוחה חמה ועשירה כזו. הרגשתי שהם מקבלים אותי לתוכם. נכנסתי
עימם לשיעור אחד, למרות שלא רציתי. לאחר מכן אכלנו עוד מכל
טוב, עוד שיעור, וחוזר חלילה. קצת קשה לי להודות בזה, אך היה
לי ממש טוב שם. הרגשתי שעוטפים אותי בהמון אהבה, מזמן לא אהבו
אותי. ואני ממש רציתי שיאהבו, נזקקתי לאהבה יותר מלכל דבר אחר
והם קראו זאת על פניי.
נשארתי שם לאורך כל השבת. השתתפתי בקידוש, ביקרתי בבית הכנסת,
ולא כדי למלא מניין, לא עישנתי, אפילו שרציתי. כשנכנסתי לקריז
הם ידעו איך להוציא אותי ממנו, בלי תחליפי סם, רק עם דיבורים.
היה לי טוב. הם דאגו לי. הרגשתי כמו תינוק לצד אימו המיניקה
אותו. הם החזירו לי את החיים, מבלי שאתן להם משהו תמורתם.
האנשים שכה פחדתי מהם, היו אלה שאספו אותי אליהם בחום ובהבנה
מלאה. נשארתי שם מתוך רצון ולא מתוך כפייה.
למדתי תורה מהי, למדתי שאפשר לאהוב אישה ששידכו לי, אהבת אמת,
למדתי שילדים זו באמת שמחה.
היום אני סופר סת"מ, נשוי לטליה, אשתי האהובה, אב לאסף ולעוד
אחד או אחת שבדרך, בעזרת השם. אפילו אבי הסכים להשיב אותי
מהמתים ולדבר עימי. החזרתי את הכסף שלקחתי אז מאימי. אני חי,
תודה לאל ולאמנון.
רק דבר אחד עוד מעציב אותי - אורית לא הסכימה לבוא לחתונה שלי.
אני מבין אותה. רק רציתי שתתגאה בי על ששיקמתי את חיי.