מאז ומעולם זה היה סיפור פשוט ביותר. קמה בבוקר, פותחת את
הארון, ולוקחת את האני הרצוי. ביום רגיל הייתי קמה קצת
מנומנמת, לוקחת את חצי אני-עייפה וחצי אני-של-בצפר, או אם בא
לי אז אני-שבא-לי, ואם לא בא לי אז אני-שלא-בא-לי.
לפני שהייתי יוצאת עם חברים, אז הייתי מוציאה את אני-של-חברים,
שהיא קצת אני-משוחררת וקצת אני-לא. תלוי בעיקר איזה חברים.  
והכי קל וברור, לפני ארוחות משפחתיות הייתי מוציאה את
אני-של-המשפחה, שהיא בעצם הרבה מאוד אני-ילדה-טובה, וקצת
אני-אחרת.
כל האני היו מסודרות להן יפה בשורה בארון, מחכות על הקולב, רק
שאפתח את הארון ואבחר איזה אני. היו אני שכמעט לעולם לא יצאו,
היה למשל את אני-משוגעת, שהוצאתי אותה רק פעם אחת, וזה לא נגמר
בטוב, ומאז היא ממש לא יוצאת, ואת אני-של-העבודה שסתם לא יצאה
בגלל שהכי קרוב לעבודה שהיה לי היה כשהחלפתי את ימית פעם אחת
בפיצה.
היו גם כל מיני אני שלא היה לזה שום מטרה להוציא אותן, אבל זה
לא ממש תלוי בי, כמו למשל אני-עצובה, או אני-ממש-רעה. יש גם את
אני-בתוך-עצמי, נסגרת בתוך עצמי לכמה שעות, מהורהרת וחושבת,
לפעמים בלי סיבה. לפעמים יוצאת גם אני-לא-אני, שיכולה להיות
אני-השחקנית-האהובה-עליי, או אני-החברה-הכי-טובה-שלי. מין אני
כאלה שיותר משאני-בוחרת אותן, הן בוחרות אותי. אולי זה בגלל
שאין לי עוד אני כשאני בוחרת.  
ואז הייתה מסיבה, של בית ספר נראה לי, שגם ההורים וחלק מהמשפחה
באו, וגם חברים, והיה נורא שמח, אבל יכל להיות עצוב.
אז התלבשתי יפה, התארגנתי, התרגשתי, ופתחתי את הארון לאני.
בשורה, צפופות צפופות, כמו מין חליפות על קולב עטופות בניילון,
חיכו לי אני. על כל שקית ניילון כזאת, מקומטת ודהוייה, היה
פתקון מוצמד, "אני-ילדה קטנה", "אני-של-חורף", "אני-מאוהבת",
"אני-לא-רוצה", "אני-של-אמא" ועוד בלי סוף אני. בהתחלה, נשמע
קולה של אמא מהמטבח "נו את מוכנה כבר" והיד בלי היסוס ניגשה אל
אני-של-המשפחה, אבל אז נזכרתי שגם החברים יהיו שם, ורציתי
לקחת את-אני-של-חברים, רק שהיא לא הסתדרה במיוחד עם
אני-ילדה-טובה, ואז כבר התחלתי להסתבך. אני-של-בצפר לא התאימה
בכלל, כי מאז ומתמיד הייתה טיפה ישנונית, אני-לא-אני לא התאימה
גם כי... פשוט... זה לא אני. אני-של-בית דרשה להישאר בבית,
ומשום מה הייתה לי ממש בעיה למצוא בין כל האני את אני-שמחה,
זאת אני שבדרך כלל מוצאת את דרכה אליי לבד.
ואז בקצה השורה, נמחצת על ידיי עשרות אני,  דהוייה וקצת קרועה,
מצאתי אחת שאף פעם לא השתמשתי בה.
אני. קצת מבולבלת, קצת בטוחה בעצמה, קצת אוהבת להתפרע, וקצת
רגועה, קצת טובה וקצת רעה, קצת שמחה וקצת עצובה, אבל הכי הרבה,
אני. בלי היסוס לבשתי אותה, וזאת הייתה הפעם האחרונה שלא פתחתי
את הארון כדי להוציא בגדים אלא כדי להוציא אותי.